?מה הזמן מסמן לי

׳שרוני, את חייבת לצפות בסרט הזה׳,

אומר לי א׳ הציניקן בעיניים בורקות,

כשהוא שב מעוד טיסת עבודה ארוכה, 

ותוך שניה בטי שרט של בית, הוא כבר לגמרי כאן,

מבסוט ומחויך.

'חייבת' אז אני מצייתת.

עוברים ימים ספורים,

וכבר אני מוצאת עצמי מרותקת למסך, 

דומעת ומחייכת חליפות,

צופה בדרמה רומנטית בריטית חביבה. 

About Time, מספר את סיפורם של בני משפחה אחת,

בה הגברים ניחנו ביכולת נפלאה, לטייל בעברם,

ולשנותו כדי לשפר את גורלם.

על פניו נשמע קיטש, נכון?

ובכן, בתחילה, נראה לי ששוב אני צופה בעוד סרט בדיוני,

סיפור אהבה נאיבי, כמוהו כבר ראיתי עשרות פעמים,

ואיכשהו בסמוך לסיומו, אני מבינה, כמה לא הבנתי.

יש כאן מסר, יש כאן אמירה.

בדומה לספר, ׳ביום שהמוזיקה מתה׳ של אופיר טושה גפלה,

שעורר אצלי שאלות פילוסופיות ערכיות,

(קרדיט למיכל, שהציעה אותו לbook club, הספר, אגב מאוד מומלץ)

הספר של גפלה עוסק בשאלה מעניינת, 

האם ידיעת יום מותנו עשויה להשפיע על האופן שבו אנו מנהלים את חיינו?

אינוביל היא עיירה קטנה ובדיונית אי שם במרכז אירופה. 

ייחודה של אינוביל, היא שתושביה, בהגיעם לגיל שמונה עשרה,

בהופכם לבוגרים על פי החוק המקומי, יכולים לדעת את יום מותם. 

התהליך הוא בלתי הפיך ומפחיד.

על אף שהסופר הוא ישראלי (וגם צעיר יחסית),

הספר נטול אחיזה גיאוגרפית, תרבותית ונראה כאילו תורגם או נלקח,

ממקום אוניברסלי ובהקשר הזה, גם נטול זמן. 

וזה הרי העניין, הזמן. מה הזמן מסמן לי?

הספר של גפלה כמו הסרט, יושב אצלי על מצע חזק מאוד של תהיות.

מי מאיתנו לא היה רוצה את האפשרות לטייל בעבר?

לפתוח דלת אחרת? לשנות מסלול? לאבטח את הגורל?

האם היינו רוצים הכנה בטרם נעזוב את העולם? או לא? 

אני שואלת את עצמי כמעט מדי יום.

בעצם, הכבדות והקושי שמלווים אותנו בכל החלטה,

מונעים מהתחושה, שאם נבחר לא נכון, צפוי לנו כמעט אסון.

ובאותו הקשר, גם אם חלילה נעיז, אנחנו עלולים להיכשל.

הסרט, על פניו, מוציא במידה רבה את העוקץ מקונפליקט, או מטעות בבחירה.
אבל די מהר מתברר שהוא מזמן קונפליקטים מסוג אחר,

בסיפור פשוט ועל פניו לא מתוחכם הוא בודק שאלות קיומיות,

על אהבה, נאמנות, אושר, הצלחה, כשלון, יציבות.

איך חיים כל יום בשמחה למצותו עד תום? 

איך מורידים את הלחץ והסטרס, ומוצאים הנאה גם במטלות יומיומיות ושיגרה?

איך מבינים שזה, זה, מה שעכשיו.....  אלו הם החיים, ואותם צריך לחגוג.

איך מבינים שמתקיימת משוואה סמויה בין טעות ולמידה,

ושלתקלות יש נתיב מיוחד, שמוליך אותנו (בעלטה) לשיעור, לגילוי, לעוצמה.

איך מפסיקים לפחד מהבאות, הפחד הזה, שמשתק אותנו, 

דווקא, כשהכל לכאורה טוב? 

איך נמצאים כאן ועכשיו, בחיוך גדול ושמחה? איך?

איך מבינים שלא ניתן לחזור על ימים, ולכן כדאי לעשות בהם מלכתחילה,

מה שאנחנו רוצים, ופחות ׳מה שצריך׳, 

או איך הופכים את ׳מה שצריך׳ ל׳מה שרוצים׳? וההפך?

ואיך באמת עושים? משיגים? כובשים יעדים?

איך חווים את זה? איך מפנימים את זה? איך מלמדים את זה?

איך?

ואם חשבתי שהתהיות הן רק שלי,

הרי ששיטוט קצרצר ברשת, הוכיח לי שגדולים וחכמים ממני,
עסקו באותן השאלות, ואפילו מצאו להן תשובות,

׳חפש את המקודש הטמון בחולין, חפש את המופלא בתוך השכיח.
האם אין 'שיר השירים' בעת ובעונה אחת שיר אהבה,
ואף הקדוש מכל כתבי הקודש?׳

רבי נחמן מברסלב