׳אני לא פוחדת מהמוות, אני פשוט רוצה לחיות....׳

׳אני לא פוחדת מהמוות, אני פשוט רוצה לחיות....׳

היא אומרת לי שבועיים לפני הסוף.

לא היינו חברות במובן הרחב של המילה, 

לא היה לנו פז״ם מהצבא, לא מהאוניברסיטה,

גם לא מהעמק ולא מהפייס....

ואיכשהו אני מבינה עכשיו שהיה בינינו חיבור,

במובן העמוק של המילה.

חיבור של שיחה, כנות, ואותנטיות,

אם יש כזה דבר...

התקשרתי אליה בקיץ, השמועות כבר רחשו,

׳יש לאורלי סרטן.....׳

רק קיוויתי שלא תענה, שאשאיר הודעה,

כי מה בכלל אומרים ואיך...

׳מה שלומך?׳ היא עונה לי מיד,

׳מה שלומי!?׳ אני צוחקת במבוכה, 

׳התכוונתי לשאול בדיוק את אותה השאלה....׳

שבועות לתוך הקשר בינינו, 

אני כבר מתרשמת מהעוצמה והחוזק שיש בה.

׳איך אני משמחת אותך?׳ אני שואלת,

והיא מיד עונה, ׳בואי נצא.׳

עם חשש כבד ולב ירא, 

אנחנו נפגשות ביום סתוי, לארוחת צהריים. 

על מה מדברים? מה שואלים?

כל הדרך אני מעלה רעיונות לשיחה, 

סיפורים מעודדים על כאלו שניצחו את הסרטן.

אני נדהמת מהכנות, מהפתיחות,

מהשיחה שקולחת בין נושאים רבים, המחלה, לחיים, לצחוקים.

׳לא מתאימות לי ׳קבוצות תמיכה׳, היא אומרת לי,

׳אני רוצה להיות סביב אנשים בריאים, שמחים, חיים.

זה יבריא אותי....׳

׳כנות׳, היא אולי המילה הכי חזקה לתאר את אורלי והתקשורת בינינו.

היא לא מתביישת היא משתפת, 

היא מבקשת, היא יודעת להגיד מה עושה לה טוב,

מה רע, מה מעצבן, ומה היא הכי צריכה.

לפעמים היא בוכה, לפעמים היא צוחקת, 

אבל היא אף פעם לא מזייפת.

לפני שבועיים היא שולחת לי טקסט:

׳אני מאושפזת על חשבון הביטוח הרפואי,

ב all inclusive resort.., 

בא לך לבוא? מומלץ בחום׳

אני מיד עונה:

׳בדרך, אין צורך לגלח רגליים לכבודי....׳

׳מה להביא לך?׳

׳כלום, לא יכולה לאכול...׳,

אז אני עוצרת בבוטיק אופנתי ובוחרת בצעיף מלא חיים.

בבית החולים, אנחנו מוצאות את עצמנו בשיחה עמוקה,

על חברים ומשפחה, על חיים ומוות.

אנחנו משוחחות על הבנות, 

׳אני יודעת שהן בידיים טובות...׳

׳אם משהו יכול לנצח את המחלה הארורה הזאת,

זאת את...׳ אני אומרת.

׳אף אחד לא רוצה לדבר איתי על המוות......׳

׳רוצה לדבר על המוות? בואי נדבר עליו...׳

׳אני לא מפחדת מהמוות, אני פשוט רוצה לחיות.

מה את חושבת? אם החיים זה מצב מסוג אחד,

יכול להיות שהמוות הוא מצב תודעתי אחר?׳

אני מספרת לה על השיחות שיש לי עם אהובים,

שהלכו לעולמם לפני חמש שנים, 

׳כן, אני חושבת שהמתים חיים בנו לעולמים...׳

לא ראיתי שוב את אורלי,

שוחחנו קצת בטלפון, התכתבנו,

הטקסט האחרון היה ממנה:

'you're brighten my life'

אני שואלת אותה, על איזה משככי כאבים,

ואם התכוונה אלי....

וכמה שאני מהרהרת בזה שוב,

אני מבינה, שכשמה כן היא,

אורלי האירה לי את חיי שלי,

בתובנות על חיים ומוות,

וקדושת הכאן ועכשיו.

יקירה, מקווה שעל ענן את קוראת את ההספד הזה,

דרישת שלום חמה.