? מותר לי לקרוא לך אריק

תמיד הרגיש לי שאנחנו קרובים, משפחה.

הישראלי היפה, עם החצי חיוך, הבלורית והסלנג,

עם חוש ההומור, הצניעות והחן.

היית שם איתי משחר ילדותי, מנעורי.

מעצב ישראליות לאומה שלמה.

את ׳השריקה של התנועה׳,

שרנו בהתלהבות וזמזמנו את הפזמון, 

(כי הוא התייחס למתחרים מהשמו״צ,

והשרוך שלנו היה בכלל אדום).

נכחת איתנו בפעולות בקן, 

בוויכוחים סוערים בין,

׳אני ואתה נשנה את העולם׳

ל׳יושב על הגדר, רגל פה רגל שם׳. 

ההתאהבות שלנו הייתה בדרך לגימנסיה,

עם הילקוט ובתלבושת אחידה,

ליוות את הנשיקה הראשונה שלי,

את האהבות הטהורות, 

את החברויות והפרידות.

׳כשאור עלה בחלוני׳,

הקשבתי לשיריך ב׳חלונות הגבוהים׳,

וכבר אז ידעתי, שכל שילוב מוסיקלי,

הוא מתאים.

חבבת עלי את אלתרמן וביאליק,

הצחקת אותי בחידון התנ״ך,

ואפילו ׳סולדת׳ ספורט שכמוני,

התחילה לחבב את ׳הפועל׳ בזכותך.

׳אמא אדמה׳, נכנסה אצלי לפנתאון,

את ׳יש לי אישה שאוהבת אותי׳,

הקדשתי באדיבותך לאימי.

׳אח קטן׳, מזכיר לי את שחר, 

מעריץ מספר אחד שלך,

הוא מאוד עצוב עכשיו.

ואפילו אלה, שנולדה אחר כך, למה שמכנים דור הY,

והתבגרה אי שם בשנות התשעים, התאהבה בך.

מה שהוכיח לי אז, 

שלשירים טובים, אין תאריך תפוגה.

ב׳פראג׳, ראיתי בך משהו חדש,

וכששרת, ׳הוא חזר בתשובה׳,

הערכתי את היכולת שלך, לדבוק בחברות ומשפחה,

גם כשהיא מקיימת אורח חיים הפוך משלך.

היית נוכח בכל תחנות חיי,

בנוף ילדותי, בתיכון, בצבא. 

שמחת אותי בימים עצובים,

הרגשתי איתך את הבית ממרחקים.

מדי שבוע כשאני מקיצה,

אני מזמרת בשמחה את ׳שבת בבוקר יום יפה׳, 

ורצה להכין לי כוס קפה.

ועל אף חיידק הטיולים והסקרנות האינסופית,

בסוף אני הכי אוהבת ׳להיות בבית׳,

׳עם תה והלימון והספרים הישנים׳.

הענקת לי רפרטואר שלם, לחלוק עם ילדי, 

׳בובה זהבה׳, ׳רוח רוח׳, ׳האיילות בלילות׳,

׳אדון שוקו׳, ׳תוכי יוסי׳ ו׳לולו הכלבה׳,

הפכו איתך לנוף ילדותם.

ועכשיו, כשהם גדלים, 

אני מתרגלת בזהירות את ׳עוף גוזל׳,

ומסרבת להאמין שאני נפרדת ממך.

את ׳סע לאט׳, אני שרה כמעט בכל נסיעה,

(אלא שאני באמת נוסעת ל א ט ...),

המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים,

וכשאני מגיעה באיחור, 

אני מקווה שלא יתחילו בלעדי. 

ל׳יושב בסן פרנסיסקו על המים׳,

יש לי מקום מיוחד, 

אני שוטפת את העיניים בכחול ובירוק,

ומרגישה הכי קרוב ורחוק.

כששרים את ׳כמה טוב שבאת הביתה׳,

נדמה לי שזה נכתב עלי,

וכשהקלטת את ׳חוזרים הביתה׳, 

תהיתי אם לא כבר הגיע הזמן....

היית הפסקול של חיי, של מדינה שלמה,

והיום, אני רוצה כל כך להגיד לך משהו אישי,

ונופלת לקלישאה,

ולבנאליות של אינספור הספדים,

ותוך כדי כך מבינה, שמה שהיית עבורי, 

היית עבור כולם. 

איש גדול, אמן בחסד, 

סמל, ארץ ישראל היפה,

תחסר לנו כל כך.

אם מותר לי לקרוא לך אריק,

אז, אריק,

אני פשוט אוהבת אותך.

אקס מיתולוגית

הייתי מאוהבת בה.
אהבת נעורים ראשונה,
מתפרצת, הורמונלית מהולה בהערצה.
דיברתי את שפתה, את תרבותה, את עברה,
הכרתי אותה, לפני ולפנים,
ידעתי את גופה, כל עמק, כל גיא.
צעדתי בדרכיה, דרך ידועה, מוכרת, סלולה.
תיכון, תנועת נוער, צבא, קצונה, לימודים,
עבודה ראשונה, הקמת משפחה.
אהבתי אליה הייתה כה עזה,
שלא האמנתי שאי פעם יפרדו דרכנו,
שאפלרטט עם אחרות,
שהתום והבתוליות יחדלו מלהיות.

 

ואז, נפרדנו. 

בהתחלה, הבטחתי לה שזה זמני,

שאני עוד אשוב, קצת כמו בבלדה ליוצא קיבוץ.

הסברתי לה שזה חופש, הפסקה, לא פרידה.

בקשתי אותה שתתן לי ללכת, שאהבתנו כה גדולה, שאחזור.

אמרתי לה, שאני - היא, שאני לא יודעת מי אני בלעדיה.

שהיא נטועה בי כל כך עמוק, שאל לה לחשוש,

אני חזקה ולא אתפתה לאחרות.

 

 

בנאמנות וקנאות, שמרתי על הקשר איתה,

מתעדכנת בחדשות, בתרבות ובשיח המקומי. 

במקביל, לא עמדתי בהבטחתי ופלרטטתי עם אחרת. 

האחרת הייתה גדולה וזוהרת, 

היא הייתה זרה ומסקרנת.

ואני, אני נשבתי בגילוי החדש, של מקומות, של שפה, של תרבות,

של אקלים, של גינונים ונימוסים,

והכי אהבתי את המרחב האישי והציבורי.

המרחב הזה, אפשר לי בגידה, בגידה גלויה ומהנה.

בגידה עם הרהורי חרטה, שאלות של נאמנות, שייכות וזיקה.

כמו ברומן סוער, התלהבתי והתאהבתי,

וככל שהתאהבתי, כך יותר רחוק הלכתי.
 

אבל דמותה של האקסית המשיכה ללוות אותי,

במי שאני.

דיברתי אותה, חלמתי אותה, שרתי את שיריה,

דקלמתי את הוגיה, דאגתי לה, חשבתי עליה,

חשתי אותה. 

היא לא הניחה לי.

כל פעם שראיתי את פניה, נשמתי נעתקה,

כל פעם ששמעתי את קולה, דמעו עיני,

בכל פעם שהרחתי אותה, קרא ליבי אליה.

חטאתי קבוע בהשוואה אליה, באיזכור שמה ובשיחות עליה.

הייתה לה זכות ראשונים,

וזאת רבותי, זכות אמיתית.

לאט, לאט, התרחקתי, בהתחלה גיאוגרפית,

אחר כך תרבותית, בסוף, אפילו נפשית. 

קצת הפנתי לה עורף, מנסה לבנות את חיי מחדש,

מכריזה קבל עם ועדה, שהחיים הם כאן ועכשיו.

אבל היא לא נתנה לי מנוח, 

מופיעה בכל פעם מחדש, סביבה הילה, 

אצלי היא ׳תקועה׳ בצעירותה, במה שהיינו פעם מזמן.

היא מתריסה שהכל היה אחרת לו היינו יחדיו,

ובכל תקלת חיים, נותנת לי הרגשה, שלו הייתי איתה,

הכל היה יותר פשוט, יותר נכון, טבעי,

יותר קל.

 

ואז הזוהרת, הציעה לי למסד את הקשר,

גרין קארד, אזרחות, שבועת אמונים לארצות הברית.

מוכרחה להודות שהסמקתי קלות,

מוחמאת ומוחנפת מהמחווה,

זאת כנראה, אהבה בשלה.

וחשבתי, שזהו, זה יסתום את הפתח על הגולל,

ויניח לעבר.

אקס מיתולוגית, יפה וסקסית ככל שתהיי,

השתנית גם את, התבגרת, כבר יש לך קמטים, 

השנים חלפו עברו,

שתינו כבר לא צעירות,

ואולי מה שהיה, צריך היה לקרות.
 

עמדתי שם עם יד על הלב,
נשבעתי אמת למדינה, שחרטה על דגלה,
ערכים בהם אני מאמינה.
דמוקרטיה, שוויון וחופש, עליהם מושתת החוקה.
אבל בתוך ליבי, ישבה ציפור, קטנה ולחשה,
׳נאמנות כפולה׳.
מה לעשות חברים יקרים,
אני בקשר נינוח ובשל,
מרגישה ברוכה ומבורכת,
חיה איתה, בתוכה לצידה,
מעריכה אותה, מוקירה לה תודה.
אבל בתוך הנפש פנימה,
אני לא משקרת,
אני עדיין מפנטזת על אהובה מארץ אחרת.

 

בלוגריה

לא ידעתי שאשבה בקסם הכתיבה,

שאמצא את עצמי מנהלת רומן עם חצי עולם,

לא האמנתי שיהיה לי האומץ,

לא שיערתי שאתמיד,

לא חשבתי שיהיה לי מה להגיד.

לא הבנתי כמה ממכרת התחושה,

של המשוב והדיאלוג בעקבותיו.

ואם להודות על האמת, 

עברו שנתיים וחצי מהפוסט הראשון,

ומאז בכל יום חמישי, כמו שעון,

היד שלי קצת רועדת כשאני לוחצת ׳post',

ואני נדהמת ומתרגשת,

בכל שבוע מחדש,

שיש מי שקורא אותי כאן או שם.

ופתאום, תוך כדי הכתיבה, נוכחתי לגלות,

שאני שייכת לאחווה.

׳בלוגריה׳, אם יש בכלל כזה דבר.

אני קוראת אותן אחת ל... 

את רובן אינני מכירה באופן אישי,

אבל באופן די פרדוקסלי, אני מכירה אותן לפני ולפנים.

הן, אפילו לא יודעות שאני קיימת,

אבל אני צורכת אותן בתאווה בלתי מסופקת.

אני לומדת באמצעותן בקלילות,  

מחכימה, מגוונת ומעשירה את חיי.

עיצוב, בישול, אופנה, לייף סטייל, 

צילום וטיולים ברחבי העולם, 

ואם יורשה לי גילוי נאות,

הבלוגריה, שינתה לחלוטין את האופן שבו אני לומדת,
מטיילת, חווה, מארחת ומעצבת.

מביתי הקטן בסוף העולם,
אני לומדת על טרנדים עיצוביים בסקנדינביה,

על תכשיטנית מסיאטל, מאפיות בפריז, פאנג שואי במולדת, 

ועל נשים מוכשרות בישראל ומחוצה לה,

שכותבות בשפת אימי יפה כל כך.

אז כמו שהכרזתי כבר בעבר,

קבל עם ופוסט,

שבדברים טובים, משתפים,

וגם כי כך בעצם נחשפתי לבלוגריה,

בסגנון, ׳חבר מביא חבר....׳ ויאללה חגיגה.

הנה הרשימה שלי לנשים מעוררות השראה, 

שאני מבקרת לעיתים תכופות (אם כי באופן וירטואלי) בביתן.

ביסים

http://bissim.com/

בגלל הצילומים, המתכונים והכתיבה הקולחת והחיננית.

בגלל שהבחורה, סופר מוכשרת, כבר הוציאה רב מכר,

ועדיין שומרת באדיקות על הפרטיות.....

דלית גבירצמן ל׳בעניינים׳ 

http://www.ba-icc.org/

כי היא חברתי הטובה, ואנחנו תאומות, שהופרדו בלידתן, 

הרבה דומות וגם שונות, שחור לבן, כמו שאנחנו אוהבות ללבוש.

כי על אף שאין לי כל כוונה לבשל את המתכונים המופלאים,

אני אוהבת לקרוא אותה ואת התיאורים הנפלאים.

אז מה את עושה כל היום

http://what-efrat.blogspot.com/

כי היא קלילה, כנה ואמיתית, המתכונים שלה להיט,

הצילומים מרהיבים, מעוררי תיאבון ומזילי ריר.

קרן שביט

http://www.karen-shavit.com/

כי היא מעצבת רב תחומית אמיצה, 

עורכת מכירות קולאג׳ ואירועים עם הרבה סטייל.

כן, הבלוג שלה הוא פלטפורמה עסקית לקידום מכירות,

אבל אני לא יכולה לעמוד בתמונות המשגעות!

הלוחשת לבתים

http://www.homewhisperer.co.il/about/

כי היא מעצבת פנג שואי, מוכשרת ומחוננת,

כי הפוסטים שלה גורמים לי לראות דברים באופן אחר ומשחרר.

הבית של עידא

http://ida-home.mako.co.il/

כי מדהים אותי לראות מה סטייג׳ינג פשוט וסטיילינג יכול לעשות,

וכמה אפשר לשנות, בלי פוזות והוצאות מטורפות.

Paris chez Sharon 

http://parischezsharon.blogspot.com/

כי אינו כמו תמונות מעיר האורות, בליווי מאפים בשלל צבעים וריחות,

כדי להזכיר לי שאין, אבל אין על פריז,

ואתם זוכרים שכבר הקדשתי לה שיר;-)

תודה רחלי על ההכרות עם הפוסט הכי מתוק בעולם!

פריזאית  

http://parisait.com/

כי הוא באמת המדריך הסודי לעיר היפה בעולם! (עכשיו אולי קצת פחות סודי...)

כי כנרת עושה שם דברים נפלאים, כמו לארח כותבים ולסקר ספרים ואמנים.

כי ידיעות אחרונות גילו את הפוטנציאל, והקדישו לה טור מיוחד, ׳מפריזה׳.

סיון האישה והמצלמה

http://sivanaskayoblog.com/

כי היא כותבת על ניו יורק וחוויות אורבניות, כי היא טיילת כלבבי, 

כי היא צלמת בחסד, אנינה ומרגשת.

Rachel

http://www.elephantineblog.com/

כי רייצ׳ל היא אמנם תכשיטנית, אבל היא כותבת ומצלמת נפלא את החיים!

לייף סטייל, טיולים, ספרים ומתכונים....

וקצת כי היא מזכירה לי את עצמי.

חגית אברון 

http://www.hagitevron.com/

כי היא פשוט נפלאה, כותבת על ימי טיול קסומים,

וכל פעם כשאני קוראת פוסט, בא לי לעלות על מטוס.....!

שני ספרים שלה כבר על המדפים,

והם פשוט תזכורת נהדרת,

שהחיים יפים.

(תודה מיכל על הintro)

must have

http://www.musthave.co.il/

זה אומנם לא ממש בלוג, כי אם אתר ועמוד פייס, אבל די ממכר.

שום דבר ממה שמופיע שם, אני לא ממש חייבת,

אבל מוכרחה להודות שאני אוהבת.

Garance

את Garance הכרתי בזכות נועה,

אמנית רישום, חובבת אופנה וטיולים בעולם, גרגרנית, אמריקאית וצרפתית,

נו, מה יש עוד להסביר?

http://www.garancedore.fr/en/2013/03/15/new-york-garance/

ולא מפליא, ולא מפתיע, שכל הכותבות כאן הן נשים,

כי הן מוכשרות, יצירתיות ומביאות פן אישי.

בתיאבון ולחיים!

נערה במשקפיים

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשניסיתי לתומי,

לקרוא את האותיות הקטנות במרשם רופאים.

בארוגנטיות של מי שמעולם לא הרכיבה משקפיים,

של מי שהייתה ה׳עיניים׳ של הבית ובן זוגה,

נטלתי את ה׳צאטלע׳ וניסיתי לפענח את שעיני רואות,

תחושת עלבון דקיקה התחילה לטפס לי בגרון,

משימה שלא נתתי עליה את הדעת בעבר,

הפכה פתאום קצת מורכבת ולא כל כך פשוטה.

מיד פתרתי את עננת הדאגה בעובדה שכבר שעת ערב ומאוחר,

אני בוודאי עיפה, התאורה במטבח, לא מי יודע מה, 

נחליף נורות ונירגע.

אחר כך נכחתי לגלות, 

שתפוקת קריאתי ירדה בחודשים האחרונים מאוד.

אני, שנהגתי לקרוא ספר או שניים בשבוע,

קוראת עכשיו את אותו מספר ספרים רק בחודש ימים תמימים.

גם את המחשבה הזאת, גירשתי כמו זבוב טורדני,

מדחיקה, מכחישה, מאשימה את המדיה והשתלטותה על חיי,

את חוסר הזמן, המחויבויות, את הפייס, האינטרנט, 

את הצורך בסיפוק מיידי.

וכך חוזר חלילה, נורת אזהרה, צפירת הרגעה,

הדחקה,

הכחשה.

בסוף, מצאתי את עצמי במרפאת העיניים, באיחור אופנתי (שרוני),

עד לאותו הרגע, ואפילו שניה לאחריו, עוד שקלתי לבטל את התור המיותר.

ובכן, הגדלת אישונים, בדיקת ראייה קפדנית, לחץ תוך עייני,

ועוד מינוחים, ששמעתי עליהם לראשונה בחיי,

אישרו את שיגורתי לו.....

הראיה כבר לא מה שהייתה.

׳זיקנה?׳ אני שואלת את הרופא,

והוא בעדינות אומר....

׳לא הייתי אומר זיקנה...  אולי aging', הוא מאשר במבוכה.

עכשיו העלבון כבר צורב.

אני? בגילי? במצבי?  

די מהר זה עובר,

כשאני מגלה שעומד לרשותי ביטוח בריאות משלים,

ואני זכאית לשני זוגות משקפיים חדשות.

אני מתחדשת בשמחה בעוד פריט אופנה,

ומתעקשת לראות (בעזרת משקפיים הפעם) את חצי הכוס המלאה.

כל חיי רציתי ׳מראה חכם׳,

ואם יורשה לי בלי צניעות לדקה,

המשקפיים אפילו הולמות אותי במיוחד.

אבל בדרך הביתה, אני מהרהרת בכל השינויים שהזיקנה מזמנת,

וכמה זה בוודאי קשה, כשהכל נעשה יותר איטי, יותר מורכב.

איך זה מרגיש, כשהגוף בוגד, 

כשהשמיעה נחלשת,

הראיה מטשטשת, כשצריך להתרגל לשינויים טכנולוגיים,

כשהראש כבר לא חושב בבהירות, כשמתקשים למצוא את המילים לתיאור,

כשהחן סר, כשהנעורים היו ואינם, כשחברים עושים ׳רילוקשיין' לעולם הבא.

ובכן, למזלי אני רק aging ואינני מזדקנת.

כשהבטתי במראה, הבטחתי לעצמי, 

להתייחס ביותר סבלנות ואהבה לגיל השלישי,

כי בקצב הזה, 

זה אוטוטו.... 

אני.

אוקטובר במנהטן

שואלים חדשות לבקרים, מתי לנסוע לניו יורק... ואני תמיד מגמגמת.... לכל עונה הקסם שלה.

הסתיו האדמוני, כולו אוירה של החוף המזרחי,

החורף הלבן, מנצנץ באורות ומכירות חג המולד,

האביב הירקרק מבשר שהפסחא כבר כאן,

והקיץ הדביק, מאפשר חגיגה בפארק, 

ובכן, ניחשתם נכון, כל העונות חינניות בתפוח

(בעיקר לאופטימיסטים נצחיים, לכאלה שלא נותנים לקור החודר את העצמות,

ולגשם באמצע הקיץ, להשבית שמחה וחגיגה;-) 

אבל, אם יורשה לי העדפה אישית, יש יתרון לעונות המעבר, 

ואוקטובר בעיר הוא חינני במיוחד.

צינת הסתיו מנשבת, אני כבר במגפיים אופנתיות מטופפת על המדרכות,

ארוזה במעיל קליל ונושמת לרווחה אויר עירוני.

פיח של מכוניות, המולת שיפוצים, גורדי שחקים, אופניים, אבני בריק אדומות, 

מסעדות, גלריות, חנויות, דוכני רחוב, האדים המעושנים העולים מהסאבווי.

ריח השקדים המסוכרים הקלויים ברחובות...

אח....אין על ניו יורק!

לא פלא שהנה מוקדש לה עוד פוסט (הרביעי במספר...:-),

בעוד אני שוקלת ברצינות, לחזור לגור כאן.... 

אני נוחתת לשעת ערב, ומיד מתייצבת ב Crosby Street Hotel.
כבר הזכרתי בעבר את המלון הקטנטן, שיש לו פטיו יפה, מסעדה אנינה, בית קולנוע חביב, ובר מקסים.
אנחנו מצטרפים לאירוע הקרנה עם Tiffany Shlain . כמה דקות של קליפ מקסים,
גורמות לי לחבב את הבחורה ולהודות שהיא כשרונית במיוחד. 

עיסוק ערכי בהשפעת המדיה על חיינו, בהגדרה אישית, בהעצמה נשית,
ואני כבר מבטיחה לעצמי לחולל כמה שינויים, בחיי שלי.
שליין מטיפה ל״שבת דיגיטלית״, נטולת פייס, מדיה ומייל.
בקליפים צבעוניים ויצירתיים, היא מדברת על חשיבות יום מנוחה נטול מדיה, שבת המלכה, יום קודש למשפחה. 

אני מתבוננת בפנים המצודדות, בעיניים הכחולות, בחיוך הכובש, בכובע, שמסתבר לי עכשיו, שהוא סימן היכר, וחושבת לעצמי, תזכרי את השם....׳העתיד מתחיל ממש כאן׳, היא אומרת, והיא כל כך צודקת.

לארוחת ערב אנחנו מתיישבים בתשע וחצי, אמרנו כבר, ניו יורק!
סטייק עסיסי, כוס יין משובח, ומיכל ואילן המקסימים,
שבחרו לנו יופי של מסעדה. Il buco קוראים למקום,
ואחר כך אמצא שהיא מככבת ברשימת מסעדות אנינות.

את הבוקר נפתח בCafé Gitane, ממרחקים אני מפנטזת על המקום הקטן. 

על הכריך/טוסט הפתוח עם האבוקדו, הלימון, המלח והצ׳ילי, הכל במידה, פשוט, פשוט וטעים, לעילא ולעילא. בקפה מסעדה עם ניחוח צרפתי מהול בתבלין של קזבלנקה ורבט.

משם נושאות אותנו הרגליים לברוקלין, לוילאמסבורג. לא שבעתי ממנה בפעם האחרונה, ושבתי להשלים את החוויה. אוכלוסיה מגוונת של בוהמה, היפסטרים, חרדים לצד אנשים קשי יום והדור הצעיר והמבטיח של וול סטריט.
יש משהו מתהווה בברוקלין כבר עשור, מה שהופך אותה למעניינת מאוד. עונג לחוות את הרחובות, את הגלריות, את בתי קפה והמסעדות. נוף יפה ביותר של מנהטן והגשרים, מציץ מכל פינה. אנחנו מתיישבים לצהריים קטנה ב Café Mogdor, שוב בניחוח מרוקו ודרום צרפת. פטיו פנימי ירוק, זוגות צעירים, אורבניים, נמרצים. תינוקות, ואוירת שכונה, אולי זה מה שמושך אותי כל כך. בחטף, אעיר לא׳ שגם ארוחת הבוקר וגם הצהריים, קורצו מחומרים דומים, צפון אפריקה וניחוח צרפתי, ומיד אני משלימה בנימה חולמנית, שאין פלא, אלו הם החומרים שמבעבעים בדם שלי. אנחנו מזמינים, חציל בטחינה, לבנה, סלט ערבי (עם לימון, נענע ועשבי תיבול, כמו שאמא שלי מפליאה לעשות)
ובכן, עד לכאן הגענו, לארוחה ישראלית....? כוס תה, יין ואהבה, מה צריך עוד בכדי להיות מאושר? 

שיטוט של אחר הצהריים בסמטאות הסוהו, בחנויות וגלריות, ועצירה בUni Qlo , מעילים קלילים, שנכנסים בפאוצ'ים, נפלאים לעונות מעבר וטיולים, בצבעים מרהיבים ומחירים מפתיעים (וע' רוצה להוסיף שפתחו סניף בפאתי סאן חוזה:-)


הערב יורד על העיר, ואני פוגשת את ג׳קי
(שהפכה בזכות הבלוג לסלבריטאית אמיתית:-)

וברקע: תכנית אמנותית.

הערב נפתח בארוחה משובחת ביותר בHotel Americano. מסעדה מודרנית חלל מרווח, במרכזו בר. אני מתענגת על דג הליבוט ולובסטר, שלא מהעולם הזה,  עיצוב מקסים של מלון בוטיק, וכשמגיע החשבון, אני מתפלאה לגלות, שהמחיר בהחלט סביר עבור ארוחה אלוהית.
(די נדיר לניו יורק העיר)

ובכן, התחנה הבאה היא גולת הכותרת של הנסיעה, ושוב תודות למיכל,  ׳Sleep no more׳ , כך קוראים להצגה. מחזה בהשראת ׳מקבת׳, חוויה תיאטרלית הזויה, של תיאטרון מזן חדש, שמתקיים בו היפוך תפקידים, הקהל שותף, הוא אינו פסיבי ומיושב.

במלון ישן, מתקיימת ההצגה, הקהל במסיכות, השחקנים בפנים חשופות, הסיפור לא ברור, ואין לו התחלה, אמצע או סוף, הוא משתרע על פני חללים שונים וקומות, לובי של מלון, חדר מיטות, אולם נשפים, בית משוגעים, מסעדה, חדרי ילדים, בית קברות, חדרי הלבשה, רחצה ועוד. הקהל עוקב אחרי הדמויות ונקלע לסיטואציות שונות, בלי סדר או קוהרנטיות. בו זמנית, מתנהלות סצנות רבות, לכל אחד מהצופים, חוויה ייחודית משלו, הוא בוחר אחרי מי לעקוב. תפאורה מרשימה מעין כמוה, כל חלל מעוצב לפרטים, והקהל מוזמן להתבונן, לחקור ולהציץ. לפתוח מגירות, לחטט בארונות, לבדוק מה מתחת לשמיכות, להציץ בספרים עתיקים, לפתוח יומנים כמוסים. מחול מטורף, שמספר סיפור ללא מילים, תאורה מתוחכמת, סאונד מושלם. אחר כך על כוס קפה נצליב מידע, וננסה להבין מה באמת שם אירע. ונגיע למסקנה, שבעצם היינו חלק מההצגה, שאנחנו בונות אותה ממש עכשיו, כראות עיננו, לפי עושר דמיוננו. ואזכר בקול רם בהנחיות שקבלנו עת פסענו לתוך הסצנה, ׳היו סקרנים׳, יעץ לנו שחקן במדי מלצר, ׳רק הסקרנות תוביל אתכם לחוות׳ ו׳התנהגו כמבוגרים אבל תתעו כמו ילדים, רק כך תגיעו להרפתקאות׳. ובכן, חוויה נפלאה, בת שעתיים שהסתיימה בהרכב ג׳אז מלבב ומסיבה סוערת בקומה העליונה. ובAfter Party פרטי על קפה ועוגה.

בשבת, אשכים קום לקפה של בוקר עם מיכל בלב הסוהו,

אחר כך נצעד יחדיו לטוסט אבוקדו היומי ב Gitane,
ומשם לסיור במנהרת הזמן, ל Tenement Museum
(תודה יעל על ההמלצה).

הסיור מתחקה אחרי שתי משפחות חייטים, מהגרים יהודים ממזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה. אנחנו מטפסים בגרם מדרגות בן מאה חמישים שנים, מתבוננים בפגעי הזמן, בשינוי המודרנה והזמן החדש. לומדים על הגירה, התערות, המתח שבין מסורת לקדמה, על דור המהגרים והדור החדש. העיניים קולטות עיתון באידיש, חנוכיה, כתובה, סמלים יהודיים, שחודרים את נשמתי, אלה בהרבה מובנים, בני משפחתי (מהצד השני:-). הסיור אורך שעה, הוא קליל ומעניין כאחד. אנחנו תרים את בניין המגורים של תעשיית האופנה, של חייטים זעירים, שכמעט ולא שינה את פניו מאז 1863, השנה בו אוכלס. הסיור מלווה במסמכי הגירה מאליס איילנד, ששופכים אור על התמונה, ונתונים היסטוריים מעניינים שבונים סיפור ואוירה.

צהריים מאוחרת נאכל ב Mercer Kitchen, נפרד לשלום אחרי קפה ועוגית, ואני אמשיך לתור בחדווה את העיר. הרגליים ישאו אותי לשוקולדריה ותיקה,  Mariebelle New York, חגיגה של שוקולד אנין וחינני במגוון צורות וטעמים, מעוצב כמו תכשיט יוקרתי, חגיגה של קניה, והדובדבן:  Cacao Bar,
קפה ועוגות, כוס יין ושוקולד, מקום קסום לאתנחתא מתוקה מהמולת העיר והקשיחות המקיפה, כולו מעוצב בתכלת מוזהבת, כיאה למעמד. 

התחנה הבאה, היא ה תערוכה! רישומים נאיביים ופשוטים של ג׳ון לנון. ברקע מתנגנים שיריו, וליד כל רישום הסבר קליל בשפה נהירה, על ההקשר הביוגרפי והרקע ליצירה. אני מתמוגגת! פתאום השירים, מקבלים משמעות אחרת, רגע אני דומעת, ובשני, צוחקת, ולסיכום, קונה לא׳ טריקו למזכרת.

יום ראשון, חביב על הניורקרים במיוחד. אני פותחת אותו בטוסט האבוקדו הקבוע...;-) וממשיכה לברוקלין, לשוק הפשפשים,  Brooklyn Flea market . ובכן, ברוקלין שוקקת חיים! שוק נפלא שיש בו הרבה יד שניה ווינטאג׳ אבל גם תיקים ותכשיטים, שעוצבו במיוחד, ואין שני להם בעולם. מקרוסקופים מהמאה הקודמת, מצלמות באות בימים, ומכונת כתיבה אחת, שהרטיטה את ליבי. ׳כמה מילים את מדפיסה בשעה?׳ שואל אותי הרוכל החביב... ואני עונה, שאותי עדיף לשאול....׳כמה מילים את חושבת בשעה?׳ . 'המון', אני חושבת לעצמי בחיוך.

באותו מקום בדיוק, נערך מדי שבת שוק האוכל המקסים, שכבר כתבתי עליו בעבר. בנובמבר, יכנסו השווקים למתחם סגור ומקורה לקראת החורף הממשמש ובא.
שיטוט  לוקלי ברחובות מוביל אותי לגלריות קטנטנות, לחנויות מתוקות, ולצמד כותבי שירה על מכונות כתיבה, בקצה הרחוב, שנראים כמו תמונה בשחור לבן, משנות השבעים, שהיו ואינם. שירי בוב דילן מתנגנים לי בראש, אח...! אין על ניו יורק!

ארוחת צהריים חביבה ומסיבת פרידה מהעיר אני עורכת ב Bakeri גם כאן כמו בGitane, לוקחים רק מזומן;-)
ובכן, חצר פנימית מתוקה, ריח אפיה, מלצריות במדים כחולים ומטפחות מתוקות, כלי אוכל יד שניה, ו ה מ ו ן אוירה.
בריוש גבינה ותרד, סלט אשכוליות ואבוקדו, לקינוח קפה ומאפה...אגב, הבעלים של המקום פתחו לא מזמן מסעדה חדשה בקצה הרחוב, אאלץ לחכות לפעם הבאה!

אוקטובר בעיר, 

הוא חודש כתום,

דלעות כעורות,

צמרות העצים מאדימות,

מגפיים, מעילים ומטריות,

רוח נושבת,

ואני כבר עד כלות מאוהבת,

בתפוח הגדול,

ובחוויות שכל ביס מביא איתו.

קוראים לה מדליין

מדליין לוין, (Madeline Levine, Ph. D)

והיא הפכה זה מכבר לגורו שלנו בענייני הורות, חינוך ובכלל.

פגשנו אותה לראשונה לפני תשע שנים, 

מאז, באדיקות, בכל פעם שהיא מגיעה לשכונה,

אני מפיצה לכל עבר באנגלית ובעברית את הבשורה,

מתייצבת שם, רבע שעה לפני...., בשורות הראשונות,

מכבה את הניד, גומעת בשקיקה כל מילה,

קצת מתחזקת, קצת גאה, וקצת מתבוננת פנימה, 

ומבטיחה בכל פעם מחדש,

לשנות ולו רק דבר אחד בהתנהלות המשפחתית שלי,

וראה זה פלא, זה עובד.

בשבוע שעבר, האזנתי לה שוב, בפעם הרביעית,

היא התבגרה, אני חושבת לעצמי,

וכמה חוכמה, יש בה, 

אישה קטנה אחת.

על כשלון והצלחה

לוין, חיברה ארבעה ספרים, שניים מהם הפכו לרבי מכר,

אחד היה עבורי התנ״ך. החדש, מככב ברשימת הקריאה הבאה.

היא נבוכה שמציגים אותה, 

׳אשת חינוך, פסיכולוגית מחברת ארבעה רבי מכר,
קבלו את מדליין לוין...׳,
הקהל מריע.
׳אני לא מצטנעת׳, היא אומרת, 

׳העובדות לאשורן הן, שרק שני ספרי האחרונים זכו להכרה,
את השניים הראשונים, קראו רק בעלי וחמותי....במילים אחרות, הם נחלו הם כישלון....׳

שיעור מספר אחד לפיכך, הדרך להצלחה, עוברת דרך כישלונות. 

כישלונות, מעצימים אותנו, מלמדים אותנו,

׳תנו לילדכם להיכשל׳, היא אומרת, ׳זה חשוב׳.

׳ספרו להם על הכישלונות שלכם׳, היא מדגישה.

׳הם רואים אתכם, מושא להערצה, בעלי קריירות,
מעמד, חיים בנוחות יחסית,

לבושים היטב, והם חושבים שנולדתם לשם, 

ספרו להם, שגם אתם בני תמותה,

שלא תמיד היו החיים קלים...׳

ואני מיד מחליטה לעשות כן. (ואלוהים עדי, שיש לי כמה וכמה כאלה סיפורים).

׳הדרך להצלחה היא פתלתלה, רצופה מכשולים ואתגרים, לא מדובר בחץ ישר עם אופק עליון...׳. 

לוין מתמודדת עם הקושי של כולנו, לראות את ילדנו אומללים.

"הורים מוכרחים לאפשר לילדיהם כישלון מוצלח. כישלון מהדהד הוא כזה שחשים אותו, ואפשר לחיות בתוכו מעט ואז לגדול ולהתעצם ממנו. אין מה לנסות להקל עליהם אם נפגעו, להתערב מהר מדי או לגונן. כך הם לא יפתחו כלים להתמודד לבדם עם הבלתי נמנע. החיים רצופי אתגרים, והקשיים יבואו. הורים סומכים יעניקו לילדיהם את הכלים להיכשל בכבוד ולקום מחדש".

לוין טוענת שהחיים מזמנים לנו אתגרים, טראומות, ימים קשים,

לדידה, רק ילדים שחוו כישלונות (בהצלחה;-), שניתנה להם עצמאות,

יכולים להתמודד כהלכה עם הבאות.

"הורים המעניקים לילדיהם סמכות, מייצרים רמות מוטיבציה גבוהות בילדים",

אני רושמת לפני את המשפטים האחרונים, ומבטיחה לתרגל.

(וכן, אני יודעת, שזה יהיה קשה...)

ממוצע

עכשיו מתפנה לוין להדגיש, היותנו מה שהיא מכנה בחיוך ותבונה, ׳ממוצעים׳.

׳ממוצע׳ אולי לא נשמע זוהר, אבל היא בהחלט צודקת,

רובנו ממוצעים. 

לוין מבקשת אותנו להתמקד במה שאנחנו טובים, שיש לנו תשוקה אליו,

ואז היא נסוגה, ׳תשוקה היא אולי מילה חזקה׳, היא מסייגת, 

ואז היא מתקנת, משהו שגורם אושר, עונג.

היא מזכירה לכולנו את ילדותינו, שהייתה שפויה יותר,

אז ידענו שכל אחד זורח בתחומו, 

רן היה שחקן כדורסל, דליה שרה בקול זמיר,

חבייר היה אמן קומיקס מחונן, אריק ניגן, גלעד הצטיין בלימודים, 

אמיר היטיב לשחק, יפעת הייתה חברה, עינת, אתלטית.

הציפיות מילדים, היו אז יותר ריאליות,

בעולמנו היום, ילדנו נדרשים להצטיין בכל.

בלימודים, בכל המקצועות והנושאים,

להיות יצירתיים, שחקנים, ספורטאים, חברתיים,

ועל הדרך אם אפשר להפגין כישורי ארגון ומנהיגות. 

ובכן, היא מבקשת, ׳תראו לי מבוגר, שעונה על אלו הציפיות...?׳

היא מודה ומתוודה בקשייה שלה, גם היום במתמטיקה ובהתמצאות במרחב.

ומיד חוזרת היטב על המנטרה, ׳אז תכניסו לכם היטב לראש, כולנו ממוצעים....׳ 

ואני איתה, וראה זה פלא, איך מילה קצרה אחת, מורידה מיד את רמת הלחץ והאימה.

שיגעון 

אחר כך היא שואלת מי מצא את עצמו אי פעם מתנהג בשיגעון? בטירוף?

כמעט כל הקהל מרים יד, ואז היא נחשפת,

ומספרת סיפור מביך, 

עליה, על ד׳ אמותיה, על מה שקרה בבית של פסכולוג מן השורה הראשונה.

היא נכנסית לפרטים, ובאי נוחות מודה,

איך פעם כמעט ׳איבדה את זה׳.... ואז, אני מתאהבת בה כליל.

בכנות, בישירות, ברגישות, היא בהחלט יודעת לספר סיפור,

לתת תחושה שכולנו בני אדם ואם למדנו מהטעויות שלנו,

התעצמנו, תיקנו, וגדלנו, אשרנו!

היא מדגישה, שאין מושלם, ועלינו לברר את מקור התסכול שלנו, כדי להיות הורים טובים יותר.

חינוך לעצמאות

לוין מאמינה בחופש ועצמאות, היא סולדת מהורים שעושים עבור ילדיהם, היא בזה להורים שמבלבלים בין צרכיהם שלהם לאלו של ילדיהם. היא מרתקת את הקהל בעדויות על הורים, שמחפשים שילדיהם יגשימו את חלומותיהם, שיצליחו היכן שהם נכשלו. בהומור חם, ודוגמאות אישיות, היא מביאה סיפורים מספת הפסיכולוג,
וחוזרת, כמו מנטרה על העובדה, שעצמאות מייצרת בטחון עצמי, והנה עוד משפט שאני רושמת לפני. 

׳אל תציקו לילדיכם בשאלות חטטניות וקטנוניות על ציונים, אל תרגלו אחריהם באתר הציונים של בית הספר,
תנו להם אוטונומיה....׳
היא מתארת את הרגע, שבו חוזר ילד מבית הספר, האם מחכה לו עם מבט מאשים ומתחקרת אותו על הישגים.
לוין טוענת, שכפי שאנחנו המבוגרים, חוזרים הביתה לשלווה, לחום, ולא רוצים שיטרידו אותנו בענייני עבודה,
כך גם ילדינו. הבית צריך להיות מקור של נחמה, עידוד ותמיכה.

חברת שפע

לוין עוסקת באתגרים, שעומדים לפננו כיום, בגידול ילדים בחברת שפע,

׳באופן כמעט פרדוקסלי׳, היא טוענת כי כיום, 

׳על אף השפע, אנחנו מתמודדים עם הפרעות נפשיות ודיכאון אצל בני נוער בשיעורים גבוהים יותר מתמיד׳. היא עוסקת בשאלות של תקשורת בין דורית, של ערכים, של צניעות. היא מתארת את הבורגנות, את החיים ב׳בדידות מזהרת׳, שלקחו מהערכיות והמשפחתיות של מדורת השבט. היא מתייחסת למדיה, והשתלטותה על חיינו. ואיך אגב כך, הצטמצמה האינטראקציה הבינאישית, שהיוותה מקור תמיכה ולמידה. והמדיה, היא אומרת, מגפה מסוכנת במיוחד עבור המבוגרים.

לוין משעשעת את הקהל בדוגמאות על נשות המעמד העליון, ששולטות היטב באופנה, במותגים ובמסעדות.
היא עומדת על הבחנה  מדויקת בין קפוצ׳ינו ללאטה או קפה הפוך.
האם זה מה שחשוב? אני שומעת את הביקורת הדקה שבקולה,
ומהרהרת ביני לביני, במה שמתייחס אלי.

ערכים משפחתיים

יש משהו בלוין, שגורם לך להרהר בערכים המשפחתיים. מה שבחרת לערך, האם אני נאה דורש נאה מקיים?
מה קורה כשערכים מתנגשים? איך מחנכים לערכים? ובכן, בדוגמא אישית  ולא בהטפה מליצית.

(ואני חושבת בליבי, כמה שהיא צודקת! כמה פעמים אני מטיפה לסבלנות ומאבדת אותה בשניה....)

חינוך לילד על פי דרכו

לוין מכניסה אותנו אל ביתה, אל שלושת בניה, שהם שונים זה מזה, באישיותם, בתחומי העניין, בכישרונותיהם, בהתנהלותם עם הסביבה. היא מצביעה על החשיבות שבהכלה, והחינוך לילד על פי דרכו, מה שמתאים לאחד, לא בהכרח יתאים לאחיו. אני מקשיבה, קשב רב. רואה אותי ואת אחי, רואה את ילדי שלי ונזכרת בעיניים מצועפות בעוד אישה חכמה ואהובה, שזאת הייתה המנטרה שלה. (נאוה שרפמן, את כל כך חסרה...)

לחנך לחיים

לוין טוענת שעלינו לגדל את ילדנו לשלושים השנים הבאות,

ולא רק לתהליך הקבלה לאוניברסיטאות.

היא מדברת על האדם כמכלול, ומדגישה, שעלינו לטעת בדור ההמשך, את הערכים שיהפכו אותם, לאנשי משפחה, בני זוג נאמנים, הורים מסורים, אנשי עבודה, אזרחים טובים, מבוגרים מתעניינים, אנשי שיחה, חברים. בפרספקטיבה של זמן, היא אומרת, התיכון או הקולג׳ הם רק נקודה על ציר החיים.

יש לתת את הדעת לחינוך האדם כמכלול, לאדם השלם.
׳מי שיצליח יהיה אותו הילד שחונך כמכלול ולא רק על מנת להצליח בתואר הראשון...׳, שוב... כמה שזה נכון.

אני מתבוננת באישה הקטנה, שהפכה בעשור האחרון,
לכוהנת הגדולה של החינוך כאן.

מתבוננת בה בהערכה גדולה, 

משום ומפני שהיא מביאה את אמהותה ה׳לא מושלמת׳ לבמה.

אמהות לא נוצצת אבל ערכית וכנה,

אמהות מודעת, מכילה, מבינה, תומכת, ומעודדת במידה הנכונה.

ואם טרם קראתם, אלו הספרים שיגרמו לכם מחשבה,

 Madeline Levine/ ׳The Price of Privilege׳

'Teach Your Children Well' / Madeline Levine

 ,בהצלחה במשימה הכי חשובה ואהובה

הורות.

עבודה לעולם, בלי תאריך תפוגה:-)