design by sharon

Thursday, November 13, 2014

מעשה במעשה

׳לא רואים עליך שאת מבת ים....!׳

עד היום אני מנסה לברר את המשפט הזה,

מה הוא עושה לי? איך נראית משהי מבת ים?

זה עלבון? זאת מחמאה?

הילדות שלי עברה עלי בעיר לא זוהרת בעליל,

לחוף ים מקסים, למה שנקרא בשפת אבי, ׳מעמד הפועלים׳.

תנועת נוער, חבר׳ה, ים, שכונה,

כל מה שכולנו זוכרים משנות השמונים.

כי אז הארץ הזאת לא הייתה שסועה כל כך בפערים חברתיים,

כלכליים, תרבותיים, כאלו שמאיימים להחריבה.

(ואולי היא כן הייתה, וצר עולמי היה בנעורי,

עד שלא הבחנתי בכך...)

היום, אני מבינה שאת המתנות הכי גדולות שלנו,

קיבלנו שם.

את מיומנויות התקשורת,

את החום, אהבת האדם,

את האותנטיות, את הסלידה מסנוביזם,

את הערכים, את החברים, את השאיפות, את החלומות,

את מי שאנחנו,

את מה שאני.

כך שבקיץ האחרון, כשדני מעניין את א׳ במיזם חדש,

לפגוש בחברי גרעין ׳מעשה׳,

׳יש קומונה בבת ים....׳ הוא אומר,
(פעם בת ימים, בת ימים לעד;-)

אצלי, מיד מזדקפות האוזניים,

ומאחר וסקרנות נחשבת לשם משפחתי השני,

אני מיד נענית להזמנה, אפילו לפני שנזדמנתי (תרתי משמע;-)

אנחנו נפגשים עם אור (כשמה כן היא!),
מנהלת התוכנית, בסמינר סוף שנה של בני הגרעין.

אור מספרת לנו על התוכנית והחזון,

׳קידום שוויון הזדמנויות של צעירי הפריפריה באמצעות תכנית התנדבות והובלת שינוי חברתי׳

נשמע מסובך? ובכן ממש לא...

דקותיים אחר כך, כשאנחנו ישובים בחדר קטן,

ומסביבנו מעגל של בני נוער חדורי התלהבות ועיניים נוצצות,

אנחנו נלהבים מהרעיון.

חיים הגיע מקריית מלאכי והוא מסיים שנת שירות בבת ים, נטלי חברתו לקומונה הגיעה מקריית אתא ,יעל מחיפה, רחל מאשקלון, אביחי גדל בבת ים ומתנדב בקריית שמונה. יש בינהם יוצאי העדה האתיופית, בני העליה הרוסית, צברים, כיפות סרוגות, לצד חילוניים גמורים, והם כל כך יפים, כמו שרק בני תשע עשרה יכולים. כל אחד בתורו, מספר לנו על ילדותו, על שנת ההתנדבות, בקול בטוח, בעיניים בורקות, באמונה גדולה, של מי שעשה את המסלול הנכון.

אנחנו מצליבים מידע על העיר, מה המצב ב׳קיוסק הגמדים׳, על המיקום של הקן של השומר הצעיר, מה קרה לשבט של הצופים, כמה חניכים יש בנוער העובד והלומד, והאם הקן עוד על תילו עומד. אני מספרת להם בגאווה, על שרוך אדום וחולצה כחולה, ועל הדרך מבינה היטב, שבת ים נטועה אצלי עמוק בדנ״א ובתוך הלב, בנשמה.

העיקרון של גרעין ׳מעשה׳, הוא בני פריפריה עוזרים לבני פריפריה.

׳פריפריה׳, במובן החברתי - כלכלי של המילה, לא הגיאוגרפי.

אני לומדת, להפתעתי, שבת ים נחשבת בימינו לפריפריה, כמו קריית גת,

קריית שמונה, קריית מלאכי, אשקלון, ואפילו חיפה,
בעצם הפריפריה המתעכבת מתרחשת בתוך המרכז.

איך זה עובד?

החבר׳ה (מהפריפריה) מתנדבים לשנת שירות, בפריפריה.

לא עוד ה׳אליטה המשרתת׳, לא עוד יפי הבלורית,

או הנערה הנאה עם הצמה מהקיבוץ או צפון תל אביב.

כי אם בני שכונות חוזרים לשכונות, לשנה של עשייה והתנדבות,

בגובה העיניים, בבתי ספר, בתנועות הנוער, במסגרות בלתי פורמאליות לנוער מנותק. הם באים מרקע דומה, הם דוברים את השפה, הם מבינים לליבה של האוכלוסיה, והם באים לעשות מעשה, לא להטיף, לא ׳מלמעלה׳ לחנך.

אבל עוד יותר מכך, הם תורמים ונתרמים,
כי כמו שסבתא שלי נהגה לומר, ׳זה הנותן, מקבל יותר....!׳

ההתנדבות ב׳מעשה׳ היא כלי לפיתוח יכולות אישיות, היא מעצימה את בני השירות. במהלך שנת ההתנדבות, מקבלים צעירי מעשה, הנחיה אישית וקבוצתית,

הכשרה מקצועית, סדנאות מנהיגות ומפגשים מעניינים עם קשת רחבה של אנשים מרשימים. כך, שבסיומה של שנת השירות, נפתחות בפני הצעירים,

דלתות חדשות של מגוון מקצועות ותפקידי פיקוד והנהגה במהלך שירותם הצבאי,

וכך מתאפשרת בפועל, מוביליות חברתית.

ואם לא די בכך, הרי ש׳מעשה׳, בהווייתו, מייצר רקמה אנושית חיה, הלכה למעשה, של החברה הישראלית. דתיים וחילוניים, ערבים, דרוזים ויהודים, עולים לצד וותיקים, כור היתוך ׳על אמת׳ של החברה הישראלית.

שניה לפני שנפרדים, אני שואלת את אחד הנערים,
שסיפר על מסלול כושל של פנימיות והתנתקות ממסגרות חינוכיות,
מה הייתה נקודת המפנה, כיצד החליט על ׳מעשה׳, ואיך הוא יכול להביא שינוי.
הוא מספר לי בעיניים מצועפות, על המסגרת החינוכית, האחרונה,
זאת שבה התמיד, זאת שחוללה בו את השינוי.
״שם, היה מישהו, מדריך שהקשיב לי, שראה אותי....״, הוא אומר,
״ואני, החלטתי להיות המישהו הזה, בבת ים....״
ואני מיד חושבת על המשפט של גנדי,
״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
וגם על ה״שחרור העצמי״, ש׳מעשה׳ מביאה .

בשבוע שעבר,

אנחנו נפגשים עם נועם לאוטמן,
כן, כן, הבן של דב לאוטמן ז״ל.
נועם התחנך על ערכי ציונות, יזמות, התנדבות, עשיה ונתינה.
הוא עומד בראש הוועד המנהל של ׳מעשה׳, לצד פעילות פלנתרופית ענפה ביוזמת, ׳יכולים, נותנים׳, ועוד מיזם מקסים לחיים משותפים בין ערבים ויהודים.
אני יוצאת מהמפגש בהתרוממות רוח ואופטימיות,
יש עוד אנשים טובים מאירים את הדרך.
אז לשאלתכם,
אני בת ימית גאה,
וכן, אני חושבת שרואים עלי.
ואם בא לכם לעשות מעשה,
תכנסו לאתר,
אופטימיות מדבקת,
מובטחת ממש כאן:

http://www.maase.org.il/

עוד על עשיה חברתית ואקטיביזם, בפוסטים קודמים

אחת מל׳ו

http://design-by-sharon.blogspot.de/2012_08_01_archive.html

תזכי למצוות

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/01/blog-post.html

עסק חברתי

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/12/blog-post.html

ערבים זה לזה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/10/blog-post.html

חזק ואמץ, עלה והגשם

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/06/blog-post_5.html

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html

צילום בגיל

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/08/blog-post_14.html

או אה אובמה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_03_01_archive.html

Thursday, November 6, 2014

?.....מה כבר קולג׳

יש לי דה ז׳וו קטנטן, שעה שאני צועדת לצידו בשדרה המרכזית של אוניברסיטת קולומביה.

אני מקשיבה לו בעיון, מתבוננת בריסים הארוכות, בעיניים היפות, בגבות העבותות,
ונזכרת איך לפני חמש עשרה שנים, פעוט קטן, אחז בידי שעה שפסענו יחדיו, ברחובות ניו יורק,
לאוניברסיטה שלי, איך הוא ליוה אותי להרצאה, פעם כסטודנטית לתואר שני מן המניין,
ועוד פעמים רבות צפה באמא על תקן של מרצה זוטרה.

גם אז הייתי מרוכזת לגמרי בו,

גם אז הייתה לנו שפה משותפת, מן דיבור פרטי,

גם אז, ידעתי כמה הרגעים האלה מיוחדים ובני חלוף,

וכבר אז, נצרתי אותם בליבי והתענגתי עליהם,

מאוד.

בני בכורי הגיע לגיל, לגיל הזה של החלטות גדולות,

של נפש סוערת, של בגרות ועצמאות משכרת,

לצד הרבה חובות ומטלות.

והוא ביקש אותי להתלוות אליו למסע לחוף המזרחי,

לבדוק אוניברסיטאות,

על אף שטרם החליט, מה ואם בכלל,

ואני מוחנפת מההצעה, עושה זאת בנפש חפצה.

אחר כך, מדי ערב לכחודש ימים תמימים,

אני מבקשת שיגיד לי למה בחר בי כבת לוויה...

וממש כמו אבא שלי, אני עפה על עצמי עם כל תשובה;-)

אנחנו מבלים שלושה ימים של ראשית הסתיו בין קמפוסים מוריקים ומבני אבן מרשימים.

הימים מתקצרים, העצים משנים את צבעם, שלכת ורוח קרירה מבדרת את שערי,

ואני, אני בעיקר מרגישה ברת מזל, על ההזדמנות לבלות זמן איכות עם הילד שלי,

שכבר מזמן הפך לאיש, והוא רוכן לנשק אותי במצח באבירות.

ובכלל, התחלפו להן היוצרות,

אין לי את כל התשובות,

אני יותר ׳לא יודעת׳ מ׳כן׳,

פעמים רבות אני על תקן של לומדת,

כבר לא מחנכת ומלמדת, כי אם צועדת לצידו בהחלטות הגדולות של חייו,

בצמתים, מרותקת לשיחות גדולות ברומו של עולם,

וגם בעומקה של הנפש פנימה,

בדיון על ערכים, חברות, השכלה ותחושת שייכות או זרות.

ושאלת השאלות, מהי הצלחה? אם יש בכלל כזה דבר,

(עכשיו אני חושבת שאני יודעת, ילדים מאושרים, זאת הצלחה כבירה,

יותר מזה, אנחנו לא צריכים!)

בסוף שלושה ימים עמוסים, אני מגלה לתדהמתי, כמה בורה אני,

ואיך על אף שלמדתי כאן, עדיין אני חסרה את חוויית הקולג׳,

לא מבינה את הדברים לאשורם.

אין לי מושג איך נראים המעונות, מה תהליך הקבלה לאחוות השונות,

אני מבינה לפתע שהשכלתי נשענת על פירורי מידע שליקטתי מסרטים, ספרים,

מסיפורי חברים... ואיך אני נשאבת בסקרנות רבה לפרק הזה,

שהוא בכלל לא שלי, שנראה רחוק כל כך, ובעצם, הוא מעבר לפינה,

אוטוטו כאן, מרגש ומפחיד כאחד.

׳מה אמא? תכתבי על זה פוסט?׳ הוא שואל אותי בתימהון.

׳בוודאי׳, אני עונה בחיוך רחב,

׳אני ממליצה בחום על סיור קולג׳ים גם כך סתם....׳

בעיקר אני ממליצה על הפוגות הוריות במסגרת אחד על אחד,

אז מאחר והתפוח נפל די קרוב לעץ,

התענגנו שנינו על אותם הדברים, מזון לגוף ולנשמה.

ואם הגעתם עד לכאן, ואם אתם מזדמנים בקרוב לצד השני של היבשת,

סיכמתי לפניכם הפתעות שפגשנו בדרך.

NYC

ממש בלב הקמפוס של NYU (אם בכלל אפשר לקרוא ל׳אין קמפוס׳ כך....)

נמצא רחוב קטנטן של לימודי תרבות צרפת,
אדניות פרחים, דלתות צבעוניות, רחוב מהאגדות,

תפאורה מושלמת לסט של תמונות,

רחוב שנראה כמו נלקח מסמטה פריזאית,

אני לומדת שמבני האבן הצבעוניים מסביבי,

משמשים כמגורי סגל,

וגם כאמור מפיצים לכל עבר ניחוח צרפתי בלב ליבה ניו יורק העיר.

Isola, היא מסעדה איטלקית נהדרת,

ממוקמת בפטיו חינני במלון בוטיק בלב הסוהו,

אני מתענגת על דג והנער על פיצה דקיקה,

ועוד כוס יין, כנראה שהיום הזה עומד בסימן ארץ המגף.

כי ארוחת ערב אנחנו סועדים עם המארקים ב Bacchanal על Bowery,

מסעדה מצויינת, כך יעידו המקומיים, ולקינוח, בזכות ג׳קי הנהנתנית,

פסטיבל איטלקי בוילאג', St. Jérôme festival,

חגיגה לילית של קינוחים ומאפים איטלקיים,

אספרסו של שעת ערב מאוחרת וארוחת חצות מתוקה בFerrara,

שכבר מזמן הייתה למוסד.

ארוחת בוקר חטופה ב Café Gitane

וקוראי הנאמנים יודעים כבר מה הוגש לי לשולחן.

(בין העונים נכונה, יוגש טוסט אבוקדו עם צ׳ילי;-)

Philly

שעה ומחצה ברכבת ואנחנו כבר בפילדלפיה,

כמה כיף לנוע ברכבות, איזה דיוק ואיזו נוחות!

בכלל, אם בסיורים עסקינן,

הנה עוד רעיון לטיול בחוף המזרחי באמצעי תחבורה מן המאה שעברה.

אנחנו מפקידים את החפצים ובצעידה נמרצת משוטטים בUPenn,

אני לומדת שבנג׳מין פרנקלין בכבודו ובעצמו ייסד את האונברסיטה הזאת.

מבני אבן מקסימים, בסצינה דרמטית שנראית כמו לקוחה מסיפורי הארי פוטר,

ומשפחת אדאמס׳, סיור מרהיב ומעניין, שיחה עם סטודנטים,

וארוחה במסעדה נהדרת,

The white dog, מקום שעושה כבוד לידידו הטוב ביותר של האדם,

ומעוצב בדמותם של ההולכים על ארבע.

Washington DC

שוב ברכבת, והפעם לבירה, ולצערנו,

לא נשאר יותר מיום אחד,

שנים רבות חלפו מאז ביקרנו כאן לאחרונה (יעלי, זוכרת?),

אנחנו מתמקמים במלון קטנטן ב Georgetown

ונהנים במיוחד משיטוט רגלי ברחובות הקטנים והמצוירים,

בחנויות הנפלאות, בתי הקפה והמסעדות.

העיירה המתוקה הזאת היא פנינה ארכיטקטונית, בתים קולוניאלים, דלתות צבעוניות,

דגלים וחצרות מקסימות. אני מתמוגגת!

הסיור בג׳ורג׳טאון הוא קצת כמו סיור במנהרת הזמן אל המאה השמונה עשרה.

אבל גולת הכותרת של היום, היא הסיבה שלשמה התכנסנו, סיור ב Georgetown University ,

אני נדהמת לגלות שזוהי אולי האוניברסיטה היחידה בעולם,

בה יושבים בסמיכות ובמסדרון אחד, כומר, רב, ואימאם....

ואם לא די בכך, הרב הוא בעצם רבה!

ממשל ופוליטיקה נושבים בשדירת הקמפוס הירוק,

ואני הכי רוצה ללמוד פה, ואם אפשר כבר עכשיו,

ומיד נוזפת בעצמי, שאין שום מקום להעדפותי שלי....

ארוחת צהריים נהדרת אנחנו אוכלים ב Paul,

צרפתית אלא מה?

ואז לסיור קצרצר בבירה ולאנדרטה החדשה לזכרו של מרתין לותר קינג,

Martin Luther King, Jr. Memorial, האנדרטה המרשימה נחנכה ב2011,

והיא יוצרת מקבץ מעניין של גדולי האומה לצד האנדרטאות הקיימות של לינקולן וג׳פרסון.

אני לא יכולה שלא לחשוב על הקשר שיש לכל אחד מהאישים לעבדות, לתנועת החירות וגם על ניגודים וקונפליקטים באישיותם, ועל כברת הדרך, שהארץ הזאת עשתה.

ואם לא די בכך, הרי שנאומו הידוע של לותר קינג, ׳יש לי חלום׳,

נישא ממש כאן על מדרגות אנדרטת לינקולן.

התפיסה העיצובית של האנדרטה של קינג נלקחה גם היא מאותו הנאום,

"בזכות אמונה זו נוכל לחצוב מתוך הר הייאוש אבן של תקווה....."

ואכן, פתח הכניסה למתחם האנדרטה הוא מעבר בין שני סלעי גרניט גדולים,

המסמלים את הר היאוש. מעבר להם משתרעת רחבת האנדרטה,

שבמרכזה ניצב גוש גרניט לבן, המסמל את אבן התקווה.

בפאתה של אבן, פוסלה דמותו של קינג, המשקיף כביכול לעבר האופק.

אגב, לו היה לנו יותר זמן, היינו בוודאי לוקחים סיור אופניים או סגאיי בבירה,

איזו חוויה יכלה להיות לרכב על אופניים במול, לעצור עצירות משובבות נפש במוזיאונים, במונומנטים, בעיר שמשדרת עוצמה ותרבות כמו רומא בימי גדולתה.

מספיק תרבות והעשרה ליום אחד,

אנחנו מתרווחים בגג של מלון
Graham hotel לכוס יין של שקיעה,

(הוא, בינתיים עוד על מיץ תפוזים)

נוף מקסים של עיירה עם טעם של פעם,

אני מסתכלת על העלם החמודות לצידי,

ליבי עולה על גדותיו,

ודמעה סוררת של עצב ושימחה, ניקוות לי בזוית העין,

׳אני צריכה טישו׳, אני אומרת,

ומיד מסיבה את מבטי אל השמיים ומסבירה,

׳סתם, נכנס לי משהו בעין...׳

עוד פוסטים מהחוף המזרחי

ניו יורק עם ילדים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post.html

אוקטובר במנהטן

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_10_01_archive.html

טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/04/blog-post_18.html

ספונטנית בעיר הגדולה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_19.html

חמישים ושמונה שעות בבוסטון

http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/11/blog-post.html

Thursday, October 30, 2014

חו״ל זה ממש כאן

מתחת לאף,

האמת, זה נכון, תרתי משמע.

בשבת האחרונה, אנחנו מתעוררים כמיטב המסורת האשכנזית,

כמעט בצהריים ומתנהלים בעצלתיים,

כך שלא נשאר הרבה זמן לתרבות והעשרה,

לפני הסייסטה המסורתית של יום המנוחה.

מאחר, ולי יש בעיה רצינית, עם ללכת רק למסעדה....

מש״קית חוויה אמרנו כבר?

נתפר לו ברגע, סיור קצרצר וקסום ב Stanford University השכנה המשכילה.

הקמפוס עמוס, מלא מבקרים עם חולצות אדומות, מתקיים כאן משחק השנה,

בוגרים, דוכני מזון, ותחושת קרנבל, בהחלט מוסיף הרבה צבע והמון אוירה!

אנחנו פותחים את היום ב Anderson Collection,

המוזיאון המקסים הזה, מציג כמאה עשרים עבודות אמנות אמריקאית מודרנית.

את האוסף המרשים והמגוון תרמו בני משפחת אנדרסון,

לרווחת האונברסיטה והציבור הרחב.

הכניסה חינם, החוויה מעוררת השראה ומאוד מהנה,

הקטנה מגלה עניין ואנחנו משחקים בלתת שמות לפסלים,

ולהמציא למייצגים, שימושים וסיפורים.

מדהים איך כל אחד מאיתנו מוצא עניין, ועל אף פערי הגיל,

כולנו לגמרי בשיחה ערה על אמנות ויצירה.

אני חוזרת הביתה ומהרהרת לעצמי,

איזה בית יכול להכיל כזה אוסף פרטי?

ואיך לנדיבות ונתינה, יש תמיד השפעה טובה,

הפצה של קרני אור וטוב לעולם,

חיפוש קצרצר בגוגל, מביא את מילות התורם,

ואני מצדיעה בשם המשפחה ומודה על בוקר של כיף

"Our interest is to support the arts in the Bay Area..... We believe that art enhances the human experience, and this museum is a gift that keeps on giving."

בהמשך הרחוב, גן הפסלים של רודן, François-Auguste-René Rodin,

ובכן....לא צריך להרחיק עד פריז, מאחר ומדובר בפסלי ברונזה, יש כמה פסלי מקור.

ממש אצלנו, כמו גם בעיר האורות ופילדלפיה.

למעשה, האוסף הגדול ביותר של עבודות רודן מחוץ לפריז, נמצא ברחבי הקמפוס, ממש כאן.

ה׳אדם החושב׳, ׳שערי הגהנום׳, פסלי פורטרט ועוד אינספור עבודות מקסימות מוצגות בצורה משובבת בגן הפסלים ובתוך המוזיאון Cantor Arts Center.

מבנה המוזיאון מרשים, מאפשר לצפות ב׳אדם החושב׳ מכל מיני זוויות,

וטומן בחובו חגיגה של אמנות ומגוון של עבודות רבות של רודן ושל אחרים,

אפילו מצאתי יצירה של ואן גוך ושל דגה!

גם כאן, הכניסה חינם, ילדים יקבלו ערכת ציור,

בסוף הביקור, ימסגרו עבורם את היצירה, יופי של בילוי ביום שמש או ביום גשום.

אגב, אני מחכימה ולומדת שרודן האמן המוכשר, נדחה בחייו מספר פעמים,

כשבקש ללמוד בבית הספר École des Beaux-Arts,

ובסוף בלית ברירה, פנה ללימודי שוליית מלאכה,

את ההצלחתו אפשר בהחלט לזקוף לכשרון ודבקות במשימה.

אני אוהבת את רודן, את התנועתיות של פסליו, שמזכירה לי את זורק הדיסקוס המפורסם,

את איברי הגוף, את הידיים, השרירים, האיפוק והעוצמה, אני אוהבת את רודן,

את העיסוק בשאלות מוסר ופילוסופיה, את הסאב טקסט המקראי, המיתולוגי,

את בחינת החיים, המוות, הזיקנה.

אני אוהבת את פסליו, את המסה של החומר, את השחור, את הדרור שביצירה.

אני אוהבת את רודן, בעיקר, משום שכל התבוננות מחודשת בפסליו,

מלמדת ומצביעה עבורי על משהו חדש.

וזוהי רק ההתחלה, כי בבכיכר המרכזית, בסוף שדרת הדקלים המפורסמת,

אפשר למצוא עוד פסלי רודן ואת הפסל ׳שועי העיר קאלה׳ מככב בכניסה.

אבל אולי אחד מסימני ההיכר של האונברסיטה, הם מבני האבן המרובעים המחוברים בשדרות של קשתות והכנסיה המרשימה, Memorial Church. אגב במרצפות על יד, טמונות קפסולות זמן של בוגרי האונברסיטה. תצפית פנורמית מקסימה יש מה Hoover Tower, חוצמזה, יש גן פסלים מגינאה החדשה, מרכז ספורט, פינות חמד, אודיטוריום עם תכנית אמנותית מרשימה והמון ירוק ואוירה צעירה. סיורים מודרכים מתקיימים מדי יום, וכל היופי הזה, כ א ן! מרחק רבע שעה נסיעה!

הקמפוס המקורי עוצב בסגנון הספרדי-קולוניאלי המיוחד לקליפורניה, או מה שקרוי בהגהה המקומית, Mission Revival. כולנו כבר מיטיבים לזהות את גגות הרעפים האדומים, את קירות אבן החול (adobe brick) ושדרת קשתות.

הסיפור של סטנפורד כמו הסיפור של קליפורניה, יש בו את תמהיל של כל המוטיבים כמעט,

El Camino Real, יזם ואיש עסקים שהתעשר מעסקי הרכבות (לילנד סטנפורד), שתי רעידות אדמה גדולות, שיקום, כנסיה בסגנון ספרדי, הי טק והזמן החדש.

אנחנו עוזבים את הקמפוס בדיון מסעיר על מה בין ארכיטקטורה ומסרים, וכולנו מסכימים שהאוניברסיטה הזאת יפה במיוחד ומשדרת סמכות, עוצמה, רוח, פתיחות, חדש וישן, מסורת וקידמה.

ואז הקטנה מתלוננת שהבטן מקרקרת....

עכשיו, אני מרגישה שהרווחנו ארוחת צהריים,

Mayfield Bakery & Café, זה המקום!

גם לארוחה נהדרת, לבראנץ׳ של שבת וראשון,

וגם ללחם טרי, גרנולה מצוינת או עוגה, לקחת הביתה מהמאפייה ליד.

אבל הקינוח לוקח בגדול! Tin Pot, ולא, לא סתם משתרך שם תמיד ת ו ר א ר ו ך....

אני, מתמכרת לגלידה משובחת בטעם קרמל מומלח, ולקטנה,

מדביקים זוג עיניים (אכילות) לגלידה שלה (בטעם עוגיות למי ששאל;-)

ובכלל, את Town & Country, אני אוהבת במיוחד,

כי במרכז מסחרי עם טעם של פעם, יחסית די קטן....

מקובצות כל החנויות שצריכים לסידורי יום שישי בתוספת גם פינוקים.

מאחר וקצרה היריעה להכיל וגם כי כולכם בוודאי מכירים,