.JPG)
יש לי דה ז׳וו קטנטן, שעה שאני צועדת לצידו בשדרה המרכזית של אוניברסיטת קולומביה.
אני מקשיבה לו בעיון, מתבוננת בריסים הארוכות, בעיניים היפות, בגבות העבותות,
ונזכרת איך לפני חמש עשרה שנים, פעוט קטן, אחז בידי שעה שפסענו יחדיו, ברחובות ניו יורק,
לאוניברסיטה שלי, איך הוא ליוה אותי להרצאה, פעם כסטודנטית לתואר שני מן המניין,
ועוד פעמים רבות צפה באמא על תקן של מרצה זוטרה.
ונזכרת איך לפני חמש עשרה שנים, פעוט קטן, אחז בידי שעה שפסענו יחדיו, ברחובות ניו יורק,
לאוניברסיטה שלי, איך הוא ליוה אותי להרצאה, פעם כסטודנטית לתואר שני מן המניין,
ועוד פעמים רבות צפה באמא על תקן של מרצה זוטרה.
גם אז הייתי מרוכזת לגמרי בו,
גם אז הייתה לנו שפה משותפת, מן דיבור פרטי,
גם אז, ידעתי כמה הרגעים האלה מיוחדים ובני חלוף,
וכבר אז, נצרתי אותם בליבי והתענגתי עליהם,
מאוד.
בני בכורי הגיע לגיל, לגיל הזה של החלטות גדולות,
של נפש סוערת, של בגרות ועצמאות משכרת,
לצד הרבה חובות ומטלות.
והוא ביקש אותי להתלוות אליו למסע לחוף המזרחי,
לבדוק אוניברסיטאות,
על אף שטרם החליט, מה ואם בכלל,
ואני מוחנפת מההצעה, עושה זאת בנפש חפצה.
אחר כך, מדי ערב לכחודש ימים תמימים,
אני מבקשת שיגיד לי למה בחר בי כבת לוויה...
וממש כמו אבא שלי, אני עפה על עצמי עם כל תשובה;-)
אנחנו מבלים שלושה ימים של ראשית הסתיו בין קמפוסים מוריקים ומבני אבן מרשימים.
הימים מתקצרים, העצים משנים את צבעם, שלכת ורוח קרירה מבדרת את שערי,
ואני, אני בעיקר מרגישה ברת מזל, על ההזדמנות לבלות זמן איכות עם הילד שלי,
שכבר מזמן הפך לאיש, והוא רוכן לנשק אותי במצח באבירות.
ובכלל, התחלפו להן היוצרות,
אין לי את כל התשובות,
אני יותר ׳לא יודעת׳ מ׳כן׳,
פעמים רבות אני על תקן של לומדת,
כבר לא מחנכת ומלמדת, כי אם צועדת לצידו בהחלטות הגדולות של חייו,
בצמתים, מרותקת לשיחות גדולות ברומו של עולם,
וגם בעומקה של הנפש פנימה,
בדיון על ערכים, חברות, השכלה ותחושת שייכות או זרות.
ושאלת השאלות, מהי הצלחה? אם יש בכלל כזה דבר,
(עכשיו אני חושבת שאני יודעת, ילדים מאושרים, זאת הצלחה כבירה,
יותר מזה, אנחנו לא צריכים!)
בסוף שלושה ימים עמוסים, אני מגלה לתדהמתי, כמה בורה אני,
ואיך על אף שלמדתי כאן, עדיין אני חסרה את חוויית הקולג׳,
לא מבינה את הדברים לאשורם.
אין לי מושג איך נראים המעונות, מה תהליך הקבלה לאחוות השונות,
אני מבינה לפתע שהשכלתי נשענת על פירורי מידע שליקטתי מסרטים, ספרים,
מסיפורי חברים... ואיך אני נשאבת בסקרנות רבה לפרק הזה,
שהוא בכלל לא שלי, שנראה רחוק כל כך, ובעצם, הוא מעבר לפינה,
אוטוטו כאן, מרגש ומפחיד כאחד.
׳מה אמא? תכתבי על זה פוסט?׳ הוא שואל אותי בתימהון.
׳בוודאי׳, אני עונה בחיוך רחב,
׳אני ממליצה בחום על סיור קולג׳ים גם כך סתם....׳
בעיקר אני ממליצה על הפוגות הוריות במסגרת אחד על אחד,
אז מאחר והתפוח נפל די קרוב לעץ,
התענגנו שנינו על אותם הדברים, מזון לגוף ולנשמה.
ואם הגעתם עד לכאן, ואם אתם מזדמנים בקרוב לצד השני של היבשת,
סיכמתי לפניכם הפתעות שפגשנו בדרך.
NYC
.JPG)
ממש בלב הקמפוס של NYU (אם בכלל אפשר לקרוא ל׳אין קמפוס׳ כך....)
נמצא רחוב קטנטן של לימודי תרבות צרפת,
אדניות פרחים, דלתות צבעוניות, רחוב מהאגדות,
אדניות פרחים, דלתות צבעוניות, רחוב מהאגדות,
תפאורה מושלמת לסט של תמונות,
רחוב שנראה כמו נלקח מסמטה פריזאית,
אני לומדת שמבני האבן הצבעוניים מסביבי,
משמשים כמגורי סגל,
וגם כאמור מפיצים לכל עבר ניחוח צרפתי בלב ליבה ניו יורק העיר.
Isola, היא מסעדה איטלקית נהדרת,
ממוקמת בפטיו חינני במלון בוטיק בלב הסוהו,
אני מתענגת על דג והנער על פיצה דקיקה,
ועוד כוס יין, כנראה שהיום הזה עומד בסימן ארץ המגף.
כי ארוחת ערב אנחנו סועדים עם המארקים ב Bacchanal על Bowery,
מסעדה מצויינת, כך יעידו המקומיים, ולקינוח, בזכות ג׳קי הנהנתנית,
פסטיבל איטלקי בוילאג', St. Jérôme festival,
חגיגה לילית של קינוחים ומאפים איטלקיים,
אספרסו של שעת ערב מאוחרת וארוחת חצות מתוקה בFerrara,
שכבר מזמן הייתה למוסד.
ארוחת בוקר חטופה ב Café Gitane
וקוראי הנאמנים יודעים כבר מה הוגש לי לשולחן.
(בין העונים נכונה, יוגש טוסט אבוקדו עם צ׳ילי;-)
Philly
.JPG)
שעה ומחצה ברכבת ואנחנו כבר בפילדלפיה,
כמה כיף לנוע ברכבות, איזה דיוק ואיזו נוחות!
בכלל, אם בסיורים עסקינן,
הנה עוד רעיון לטיול בחוף המזרחי באמצעי תחבורה מן המאה שעברה.
אנחנו מפקידים את החפצים ובצעידה נמרצת משוטטים בUPenn,
אני לומדת שבנג׳מין פרנקלין בכבודו ובעצמו ייסד את האונברסיטה הזאת.
מבני אבן מקסימים, בסצינה דרמטית שנראית כמו לקוחה מסיפורי הארי פוטר,
ומשפחת אדאמס׳, סיור מרהיב ומעניין, שיחה עם סטודנטים,
וארוחה במסעדה נהדרת,
The white dog, מקום שעושה כבוד לידידו הטוב ביותר של האדם,
ומעוצב בדמותם של ההולכים על ארבע.
Washington DC
שוב ברכבת, והפעם לבירה, ולצערנו,
לא נשאר יותר מיום אחד,
שנים רבות חלפו מאז ביקרנו כאן לאחרונה (יעלי, זוכרת?),
אנחנו מתמקמים במלון קטנטן ב Georgetown
ונהנים במיוחד משיטוט רגלי ברחובות הקטנים והמצוירים,
בחנויות הנפלאות, בתי הקפה והמסעדות.
העיירה המתוקה הזאת היא פנינה ארכיטקטונית, בתים קולוניאלים, דלתות צבעוניות,
דגלים וחצרות מקסימות. אני מתמוגגת!
הסיור בג׳ורג׳טאון הוא קצת כמו סיור במנהרת הזמן אל המאה השמונה עשרה.
אבל גולת הכותרת של היום, היא הסיבה שלשמה התכנסנו, סיור ב Georgetown University ,
אני נדהמת לגלות שזוהי אולי האוניברסיטה היחידה בעולם,
בה יושבים בסמיכות ובמסדרון אחד, כומר, רב, ואימאם....
ואם לא די בכך, הרב הוא בעצם רבה!
ממשל ופוליטיקה נושבים בשדירת הקמפוס הירוק,
ואני הכי רוצה ללמוד פה, ואם אפשר כבר עכשיו,
ומיד נוזפת בעצמי, שאין שום מקום להעדפותי שלי....
ארוחת צהריים נהדרת אנחנו אוכלים ב Paul,
צרפתית אלא מה?
ואז לסיור קצרצר בבירה ולאנדרטה החדשה לזכרו של מרתין לותר קינג,
Martin Luther King, Jr. Memorial, האנדרטה המרשימה נחנכה ב2011,
והיא יוצרת מקבץ מעניין של גדולי האומה לצד האנדרטאות הקיימות של לינקולן וג׳פרסון.
אני לא יכולה שלא לחשוב על הקשר שיש לכל אחד מהאישים לעבדות, לתנועת החירות וגם על ניגודים וקונפליקטים באישיותם, ועל כברת הדרך, שהארץ הזאת עשתה.
ואם לא די בכך, הרי שנאומו הידוע של לותר קינג, ׳יש לי חלום׳,
נישא ממש כאן על מדרגות אנדרטת לינקולן.
התפיסה העיצובית של האנדרטה של קינג נלקחה גם היא מאותו הנאום,
"בזכות אמונה זו נוכל לחצוב מתוך הר הייאוש אבן של תקווה....."
ואכן, פתח הכניסה למתחם האנדרטה הוא מעבר בין שני סלעי גרניט גדולים,
המסמלים את הר היאוש. מעבר להם משתרעת רחבת האנדרטה,
שבמרכזה ניצב גוש גרניט לבן, המסמל את אבן התקווה.
בפאתה של אבן, פוסלה דמותו של קינג, המשקיף כביכול לעבר האופק.
אגב, לו היה לנו יותר זמן, היינו בוודאי לוקחים סיור אופניים או סגאיי בבירה,
איזו חוויה יכלה להיות לרכב על אופניים במול, לעצור עצירות משובבות נפש במוזיאונים, במונומנטים, בעיר שמשדרת עוצמה ותרבות כמו רומא בימי גדולתה.
.JPG)
מספיק תרבות והעשרה ליום אחד,
אנחנו מתרווחים בגג של מלון
Graham hotel לכוס יין של שקיעה,
Graham hotel לכוס יין של שקיעה,
(הוא, בינתיים עוד על מיץ תפוזים)
נוף מקסים של עיירה עם טעם של פעם,
אני מסתכלת על העלם החמודות לצידי,
ליבי עולה על גדותיו,
ודמעה סוררת של עצב ושימחה, ניקוות לי בזוית העין,
׳אני צריכה טישו׳, אני אומרת,
ומיד מסיבה את מבטי אל השמיים ומסבירה,
׳סתם, נכנס לי משהו בעין...׳
עוד פוסטים מהחוף המזרחי
ניו יורק עם ילדים
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/05/blog-post.html
אוקטובר במנהטן
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013_10_01_archive.html
טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/04/blog-post_18.html
ספונטנית בעיר הגדולה
http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_19.html
חמישים ושמונה שעות בבוסטון
http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/11/blog-post.html
.JPG)
.JPG)
.JPG)
