Thursday, December 12, 2013

בגלגול הזה






׳שרוני, את יודעת שראול נפטר?׳
אמא שלי אומרת לי באחת משיחותינו בחודש האחרון.
שנים שלא ראיתי את ראול,
חבר משפחה רחוק ואבא של אורי ורוני,
וזה צובט לי בלב.
ראול, כמו שאני זוכרת אותו,
היה יורד על סטייקים ב׳נלו׳ באמצע הלילה,
מאכיל את כל הפלוגה של אורי,
ראול, שהיה מאוהב כמו נער, באגי היפה,
ראול, שנהג להביא איתו ניחוחות חו״ל ומתנות לכל,
ראול, ש כ ו ל ם רצו בקרבתו,
ראול של עין גב, ראול אבא/סבא מדליק,
נדיב, הדוניסט, מצחיק.
מה לו ולאיש הזקן, שזה עכשיו נודע לי שהוא מת?


החודש אני מתבשרת על מיתות רבות,
אח של קרול, אח של אברהם, אבא של דפנה, 
אמא של עופרה, אמא של ארי,
דב לאוטמן, אריק איינשטיין, ספי רבלין,
נלסון מנדלה לוחם חופש ושוויון זכויות, 
דניאלה להבי, ה מ ע צ ב ת של המדינה,
ואסתר שטרייט וורצל, 
שהייתי מכורה לספריה בנעורי.
כנראה משעמם לו ליושב במרומים,
שהוא מקבץ סביבו, בזמן קצר,
כל כך הרבה אנשים מקסימים.
עוד אפשרות, שלא הייתי ממהרת לפסול,
על סמך הכרות עם הנפשות הפועלות,
שיש שם למעלה, מי שמארגן מסיבה,
פעם ראשונה שאני שמחה לא להיות קרואה;-)


אני מתבוננת בצער, בכל חברי שהתייתמו,
ומבינה, שהפכנו ׳תקליט׳, ונכנסו למועדון חדש,
בו ההורים מזדקנים, וברפרטואר,
יש מחלות, לוויות ושיבעות.
המוות הוא חלק מהחיים, לא?
וכמה שזה נשמע נורא, 
דווקא בזכותו יש טעם להיותינו כאן.
זה רק משום ש׳חיים רק פעם אחת׳,
יש לחיינו על פני האדמה, טעם ועוצמה.
ועוד תובנה, מתיישבת לי אי שם חזק,
בכל גיל זה עצוב להתייתם.
ואיך על אף שכולנו יודעים שאנחנו בני חלוף,
עדיין הסוף מכה בנו פתאום,
כאילו ללא הכנה, בלי שהסכמנו,
בלי ששחררנו, מבלי שאמרנו מילה אחרונה.
כמה חשוב לומר שבחו של אדם בפניו,
בטרם יהפוך הספד, כפי שכותב,
יצחק שלו.


אז לכל החברי׳ה העליזה,
שעלתה בחודש האחרון אל על,
תחגגו שם ב׳פרטיה׳ יוצאת מן הכלל,
שימו את ראול על האוכל,
את דניאלה על הסטייל,
את אריק על המוסיקה,
וריבלין על הצחוק,
ותשמחו שם למעלה,
כי הייתם, ועשיתם, והשארתם בנו חותם,
ותחגגו שם בשמים, כאילו אין מחר....
ואנחנו מבטיחים להמשיך לחגוג כאן ועכשיו.









 "שירו נא למתים בטרם ימותו" / יצחק שלו

 
שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם
לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה
הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי
שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח
וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת
הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד
הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי
שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה
רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא
הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם
הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים
שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ
בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.
הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא
עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,
אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -
לָהֶם הוּא!

שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם
גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -
לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם
וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן
יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -
לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...

שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ... 




Thursday, December 5, 2013

עסק חברתי



לפעמים מזמנים לנו החיים, חוויות מיוחדות,
קצת יותר עמוקות.
כאלה, שגורמות לי לחשוב מי אני? 
מה ייעודי? מה יישאר אחרי? איך עושים טוב?
איך משנים את העולם? זה אפשרי? לא? קצת נאיבי מצידי...?
אני מוכרחה להודות, שהנושאים הללו עדיין מעסיקים אותי,
בגילי המופלג, עדיין איני יודעת, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, 
עדיין יש לי קושי עם העיסוק האסתטי שבחרתי לי, 
שעוסק כולו בצורה ואין לו עומק,
ועדיין, בכל הזדמנות אני ׳בורחת׳ בחזרה לעשייה חינוכית,
שגורמת לי התרוממות רוח וסיפוק.
וכך, סביב ענייני קהילה כאלה ואחרים,
על כוס קפה בעמק, משדלת אותי טלי עם עיניה היפות והחכמות, 
להתלוות ליום עם IVN, היא מספרת לי על יזמות, עסקים חברתיים ועשיה טובה.
מבלי שהספקתי למצמץ, אני מוצאת את עצמי בעולם אחר.
סיור עסקיים חברתיים עם IVN , קרן, ששמה לה למטרה להצעיד קדימה, עסקים חברתיים בישראל.


 

מהו עסק חברתי?

״עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בהתנהלות ובמתודות עסקיות. עסק חברתי מנהל שורת רווח כפולה - פיננסית וחברתית\סביבתית. מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים, זאת בשונה מהמגזר העיסקי המפעיל לעתים תוכניות של אחריות תאגידית בו המטרה הראשונה הינה השאת רווחים, ובשונה ממוסד ללא כוונת רווח שאין בפעולתו שום מטרה להשאת רווח״



 

קיימא

זה היה יום חול סתוי, שמיים בהירים ותכולים, 
טיפסנו אל הגבעה, לנוף הררי במבואות ירושלים,
לצפות הלכה למעשה, בציונות מן הזן החדש, 
ציונות נוסח ׳קיימא׳ בבית זית.
השם ׳קיימא׳ מתייחס לאדמה, לקהילה ולדור הבא,
כל אלו מתקיימים כל כך יפה במיזם.
קיימא היא חווה לגידול ירקות בשיתוף הקהילה,
המאפשרת תעסוקה חקלאית מלמדת בקרבת האדמה
ומסגרת תומכת לבני נוער בסיכון, שלא השתלבו בבתי הספר.
את התוצרת החקלאית, אורגנית וטרייה, 
מוכרים לישובים בסביבה.
ארגזי ירקות העונה במשלוחים טריים לבית הלקוח, 
מגיעים פעם בשבוע. ההכנסות קודש לקיום החווה, 
למשכורות, ולמקומות תעסוקה לנוער מנותק.
כך מדי יום ביומו בשעת בוקר מוקדמת,
מגיעים בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות,
לעבודת אדמה, עבודת כפיים.
שישה חודשים של הכשרת הקרקע וסילוק אבנים,
מלחמה באדמה סוררת ועקשנית,
הולידו חווה ירוקה וחיננית.
׳אנחנו לא עובדים סוציאליים, לא מדברים על הקשיים, 
אלא בעבודת כפיים, מקנים כישורי חיים׳, אומרים יוני וארז, המייסדים.
עם כובע קש, חולצה משובצת ונעלי עבודה גבוהות מלאות בוץ,
הם מספרים על החזון והדרך. 
החזון, שלוב של נוער מנותק במסגרת חקלאית,
הקניית מיומנויות עבודה, אחריות, חריצות, דבקות במשימה, 
לצד הפרחת אדמת הטרשים של הרי ירושלים, 
וגידול חקלאות אורגנית לחינוך לתזונה בריאה לסביבה.
ואני מביטה סביב, נושמת מלוא הריאות אויר הרים צלול,
וחושבת לעצמי, החבר׳ה האלה מפריחים את השממה והנשמה,
תרתי משמע.




הבית של סוזן

הבית של סוזן הוא מקום, ששורה עליו השכינה.
אנחנו פוגשים את איל המייסד, ואת אביטל המנהל,
אנשים מיוחדים, מעוררי השראה.
במהלך הביקור, יצטעפו העיניים לא אחת.
הבית של סוזן נוסד ב 2002, לזכרה של סוזן קפלינסקי ז״ל.
את הבית יסד איל, בעלה, ששם לו למטרה להחיות את חזונה.
החזון, עזרה לבני נוער באמצעות עשייה אמנותית, מתוך האמונה,
כי לאמנות ולעבודה, סגולות ריפוי והבראה.
איך זה עובד?
אביטל ואיל, אוספים מרחובות ירושלים, נוער בסיכון, נוער מנותק,
שנפלט ממסגרות חינוכיות.
הבית של סוזן, הוא מסגרת תעסוקתית, 
מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער.
האמנים, בוגרי בצלאל, מעצבים, בני הנוער,עובדים ויוצרים.
כלי זכוכית ויודאיקה, חרוזים ותכשיטים, ופאזלים מעץ תלת מימדיים,
מיוצרים במפעל הקטן.
הנוער רוכש מקצוע והרגלי עבודה, לצד מסגרת תומכת,
ומשכורת קטנה, המאפשרת לו להתקיים בכבוד.
המוצרים, נמכרים וממנים את המקום.
בכל יום שתי משמרות עבודה, וארוחת ערב/צהריים חמה,
שבני הנוער אמונים על הכנתה.
ימי הולדת וחגים, נחגגים כאן ברוב שמחה,
כמו גם טיולים ותוכניות העשרה, אוזן קשבת וחיבוק חם,
הם חלק מהחבילה, ו voilà
כבר אמר מי שאמר...
׳כל המציל נפש אחת....׳

אביטל, בנועם הליכותיו, ובחיוך כובש,
מתאר את הנוער איתו הוא עובד.
הוא מספר על נוער בסיכון, שמגיע משכבות מצוקה,
ונאלץ להתמודד עם קשיים של חיים במשפחות לא מתפקדות או ברחובות.
׳לנוער בסיכון, אין דמויות לחיקוי, אין דוגמא להצלחה, אין חלומות...׳, הוא אומר.
הבית של סוזן, מעניק לילדים חוויה אחרת, של קהילה יצרנית,
מיומנויות לחיים, ביקור סדיר, שפה והתנהגות נורמטיביים.
לכל אלו, השפעה מיידית על הדימוי העצמי והתפקוד,
ומכאן, השמיים הם הגבול.
כששואלים את אביטל, מה נחשבת בעיניו ׳הצלחה׳,
הוא אומר ששרות צבאי, עבודה או לימודים,
הם כרטיס כניסה לחברה, 
ולפיכך, משקפים הצלחה גדולה.
את הביקור המרגש, אנחנו מסיימים בשופינג,
מגש מזכוכית לחלת שבת, חנוכיה וקערת הגשה,
כבר ארוזים למתנה בידי נערה חיננית.
במחיר סמלי, 
רכשתי לי יופי של דברים ותמכתי במיזם חברתי מקסים.





קול האישה

יוזמה ברוכה שמעניקה הכשרה ותמיכה לנשים,
להקמת עסקים קולינריים קטנים.
במטבח קטנטן בפאתי ירושלים העיר,
לומדות נשים לפתח כישורי אפייה ובישול לעסקים קטנים.
במקביל, לעבודה במטבח, מוצעים לנשים,
קורסים והכשרה במגוון נושאים, מהנהלת חשבונות ותמחור ועד להעצמה נשית.
המטבח גם מעניק שירותי הזנה לבית ספר מקומי ובית תמחוי, 
המיזם הזה מוליד, נשים עצמאיות ויצרניות.




החצר הנשית

על החצר הנשית כבר כתבתי בעבר (ראו פוסט ׳יפואית׳), 
אבל אז לא ידעתי שמדובר בטרנד,
בזרם חדש.
המטרה, העסקת והעצמת נשים מהסביבה והכשרתן למעגל העבודה.
הדרך, בגדי מעצבים חדשים נתרמים לחנות,
החנות מנוהלת בידי נשים מן הקהילה, שלומדות מקצוע,
ועוברות תהליך של צמיחה והעצמה.
וכולן מרוצות, הקונות, המוכרות, וגם המעצבים והמעצבות.


עוד עסקים חברתיים מקסימים, ששווים בדיקה ותמיכה,
׳בר קיימא׳ בתל אביב, ׳מעשייה׳ בשוק הפשפשים,
ולדעתי, גם את 'אלמינא ' (ראו פוסט יפואית),
כדאי להכניס תחת אותה מטריה, 
שכן גם כאן האג׳נדה החברתית ברורה.




דבר חדש קורה בישראל, מאז מחאת האוהלים,
אנשים עושים מעשה, יוצרים בחדווה,
עסקים, שתורמים בחזרה לחברה.
עם נאיביות והשראה, בנוסח ׳אני ואתה נשנה את העולם׳,
אבל עם רציונליות והכרה, שצריכה להיות תוכנית עסקית,
שתוביל את המיזמים הללו להצלחה.
לא תרומות, לא נדבנות, לא ׳שנור׳ של עמותות,
כי אם שירותים או מוצרים, שווי כסף,
שמאפשרים צמיחה וקיום עסקי.
ואתם קוראי הנאמנים, בפעם הבאה, כשתחפצו להתחדש,
בכלי, שמלה, תכשיט או מתנה,
כשתזדקקו לקייטרינג קטן לאירוע, או לפירות העונה,
כשתרצו לחגוג באופן שמחמם לבבות,
עשו טובה, בחרו בעסק חברתי כתחנה ראשונה, 
והנה עשיתם מצווה, ויצא שכרכם בצידה.

Wednesday, November 27, 2013

? מותר לי לקרוא לך אריק





תמיד הרגיש לי שאנחנו קרובים, משפחה.
הישראלי היפה, עם החצי חיוך, הבלורית והסלנג,
עם חוש ההומור, הצניעות והחן.
היית שם איתי משחר ילדותי, מנעורי.
מעצב ישראליות לאומה שלמה.

את ׳השריקה של התנועה׳,
שרנו בהתלהבות וזמזמנו את הפזמון, 
(כי הוא התייחס למתחרים מהשמו״צ,
והשרוך שלנו היה בכלל אדום).
נכחת איתנו בפעולות בקן, 
בוויכוחים סוערים בין,
׳אני ואתה נשנה את העולם׳
ל׳יושב על הגדר, רגל פה רגל שם׳. 
ההתאהבות שלנו הייתה בדרך לגימנסיה,
עם הילקוט ובתלבושת אחידה,
ליוות את הנשיקה הראשונה שלי,
את האהבות הטהורות, 
את החברויות והפרידות.
׳כשאור עלה בחלוני׳,
הקשבתי לשיריך ב׳חלונות הגבוהים׳,
וכבר אז ידעתי, שכל שילוב מוסיקלי,
הוא מתאים.

חבבת עלי את אלתרמן וביאליק,
הצחקת אותי בחידון התנ״ך,
ואפילו ׳סולדת׳ ספורט שכמוני,
התחילה לחבב את ׳הפועל׳ בזכותך.
׳אמא אדמה׳, נכנסה אצלי לפנתאון,
את ׳יש לי אישה שאוהבת אותי׳,
הקדשתי באדיבותך לאימי.
׳אח קטן׳, מזכיר לי את שחר, 
מעריץ מספר אחד שלך,
הוא מאוד עצוב עכשיו.
ואפילו אלה, שנולדה אחר כך, למה שמכנים דור הY,
והתבגרה אי שם בשנות התשעים, התאהבה בך.
מה שהוכיח לי אז, 
שלשירים טובים, אין תאריך תפוגה.
ב׳פראג׳, ראיתי בך משהו חדש,
וכששרת, ׳הוא חזר בתשובה׳,
הערכתי את היכולת שלך, לדבוק בחברות ומשפחה,
גם כשהיא מקיימת אורח חיים הפוך משלך.


היית נוכח בכל תחנות חיי,
בנוף ילדותי, בתיכון, בצבא. 
שמחת אותי בימים עצובים,
הרגשתי איתך את הבית ממרחקים.
מדי שבוע כשאני מקיצה,
אני מזמרת בשמחה את ׳שבת בבוקר יום יפה׳, 
ורצה להכין לי כוס קפה.
ועל אף חיידק הטיולים והסקרנות האינסופית,
בסוף אני הכי אוהבת ׳להיות בבית׳,
׳עם תה והלימון והספרים הישנים׳.
הענקת לי רפרטואר שלם, לחלוק עם ילדי, 
׳בובה זהבה׳, ׳רוח רוח׳, ׳האיילות בלילות׳,
׳אדון שוקו׳, ׳תוכי יוסי׳ ו׳לולו הכלבה׳,
הפכו איתך לנוף ילדותם.
ועכשיו, כשהם גדלים, 
אני מתרגלת בזהירות את ׳עוף גוזל׳,
ומסרבת להאמין שאני נפרדת ממך.

את ׳סע לאט׳, אני שרה כמעט בכל נסיעה,
(אלא שאני באמת נוסעת ל א ט ...),
המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים,
וכשאני מגיעה באיחור, 
אני מקווה שלא יתחילו בלעדי. 
ל׳יושב בסן פרנסיסקו על המים׳,
יש לי מקום מיוחד, 
אני שוטפת את העיניים בכחול ובירוק,
ומרגישה הכי קרוב ורחוק.
כששרים את ׳כמה טוב שבאת הביתה׳,
נדמה לי שזה נכתב עלי,
וכשהקלטת את ׳חוזרים הביתה׳, 
תהיתי אם לא כבר הגיע הזמן....

היית הפסקול של חיי, של מדינה שלמה,
והיום, אני רוצה כל כך להגיד לך משהו אישי,
ונופלת לקלישאה,
ולבנאליות של אינספור הספדים,
ותוך כדי כך מבינה, שמה שהיית עבורי, 
היית עבור כולם. 
איש גדול, אמן בחסד, 
סמל, ארץ ישראל היפה,
תחסר לנו כל כך.
אם מותר לי לקרוא לך אריק,
אז, אריק,
אני פשוט אוהבת אותך.


Thursday, November 21, 2013

אקס מיתולוגית




הייתי מאוהבת בה.
אהבת נעורים ראשונה,
מתפרצת, הורמונלית מהולה בהערצה.
דיברתי את שפתה, את תרבותה, את עברה,
הכרתי אותה, לפני ולפנים,
ידעתי את גופה, כל עמק, כל גיא.
צעדתי בדרכיה, דרך ידועה, מוכרת, סלולה.
תיכון, תנועת נוער, צבא, קצונה, לימודים,
עבודה ראשונה, הקמת משפחה.
אהבתי אליה הייתה כה עזה,
שלא האמנתי שאי פעם יפרדו דרכנו,
שאפלרטט עם אחרות,
שהתום והבתוליות יחדלו מלהיות.
 
ואז, נפרדנו. 
בהתחלה, הבטחתי לה שזה זמני,
שאני עוד אשוב, קצת כמו בבלדה ליוצא קיבוץ.
הסברתי לה שזה חופש, הפסקה, לא פרידה.
בקשתי אותה שתתן לי ללכת, שאהבתנו כה גדולה, שאחזור.
אמרתי לה, שאני - היא, שאני לא יודעת מי אני בלעדיה.
שהיא נטועה בי כל כך עמוק, שאל לה לחשוש,
אני חזקה ולא אתפתה לאחרות.

 
 

בנאמנות וקנאות, שמרתי על הקשר איתה,
מתעדכנת בחדשות, בתרבות ובשיח המקומי. 
במקביל, לא עמדתי בהבטחתי ופלרטטתי עם אחרת. 
האחרת הייתה גדולה וזוהרת, 
היא הייתה זרה ומסקרנת.
ואני, אני נשבתי בגילוי החדש, של מקומות, של שפה, של תרבות,
של אקלים, של גינונים ונימוסים,
והכי אהבתי את המרחב האישי והציבורי.
המרחב הזה, אפשר לי בגידה, בגידה גלויה ומהנה.
בגידה עם הרהורי חרטה, שאלות של נאמנות, שייכות וזיקה.
כמו ברומן סוער, התלהבתי והתאהבתי,
וככל שהתאהבתי, כך יותר רחוק הלכתי.
 
אבל דמותה של האקסית המשיכה ללוות אותי,
במי שאני.
דיברתי אותה, חלמתי אותה, שרתי את שיריה,
דקלמתי את הוגיה, דאגתי לה, חשבתי עליה,
חשתי אותה. 
היא לא הניחה לי.
כל פעם שראיתי את פניה, נשמתי נעתקה,
כל פעם ששמעתי את קולה, דמעו עיני,
בכל פעם שהרחתי אותה, קרא ליבי אליה.
חטאתי קבוע בהשוואה אליה, באיזכור שמה ובשיחות עליה.
הייתה לה זכות ראשונים,
וזאת רבותי, זכות אמיתית.

לאט, לאט, התרחקתי, בהתחלה גיאוגרפית,
אחר כך תרבותית, בסוף, אפילו נפשית. 
קצת הפנתי לה עורף, מנסה לבנות את חיי מחדש,
מכריזה קבל עם ועדה, שהחיים הם כאן ועכשיו.
אבל היא לא נתנה לי מנוח, 
מופיעה בכל פעם מחדש, סביבה הילה, 
אצלי היא ׳תקועה׳ בצעירותה, במה שהיינו פעם מזמן.
היא מתריסה שהכל היה אחרת לו היינו יחדיו,
ובכל תקלת חיים, נותנת לי הרגשה, שלו הייתי איתה,
הכל היה יותר פשוט, יותר נכון, טבעי,
יותר קל.

 


ואז הזוהרת, הציעה לי למסד את הקשר,
גרין קארד, אזרחות, שבועת אמונים לארצות הברית.
מוכרחה להודות שהסמקתי קלות,
מוחמאת ומוחנפת מהמחווה,
זאת כנראה, אהבה בשלה.
וחשבתי, שזהו, זה יסתום את הפתח על הגולל,
ויניח לעבר.
אקס מיתולוגית, יפה וסקסית ככל שתהיי,
השתנית גם את, התבגרת, כבר יש לך קמטים, 
השנים חלפו עברו,
שתינו כבר לא צעירות,
ואולי מה שהיה, צריך היה לקרות.
 


עמדתי שם עם יד על הלב,
נשבעתי אמת למדינה, שחרטה על דגלה,
ערכים בהם אני מאמינה.
דמוקרטיה, שוויון וחופש, עליהם מושתת החוקה.
אבל בתוך ליבי, ישבה ציפור, קטנה ולחשה,
׳נאמנות כפולה׳.
מה לעשות חברים יקרים,
אני בקשר נינוח ובשל,
מרגישה ברוכה ומבורכת,
חיה איתה, בתוכה לצידה,
מעריכה אותה, מוקירה לה תודה.
אבל בתוך הנפש פנימה,
אני לא משקרת,
אני עדיין מפנטזת על אהובה מארץ אחרת.




 

Thursday, November 14, 2013

בלוגריה




לא ידעתי שאשבה בקסם הכתיבה,
שאמצא את עצמי מנהלת רומן עם חצי עולם,
לא האמנתי שיהיה לי האומץ,
לא שיערתי שאתמיד,
לא חשבתי שיהיה לי מה להגיד.
לא הבנתי כמה ממכרת התחושה,
של המשוב והדיאלוג בעקבותיו.
ואם להודות על האמת, 
עברו שנתיים וחצי מהפוסט הראשון,
ומאז בכל יום חמישי, כמו שעון,
היד שלי קצת רועדת כשאני לוחצת ׳post',
ואני נדהמת ומתרגשת,
בכל שבוע מחדש,
שיש מי שקורא אותי כאן או שם.

ופתאום, תוך כדי הכתיבה, נוכחתי לגלות,
שאני שייכת לאחווה.
׳בלוגריה׳, אם יש בכלל כזה דבר.
אני קוראת אותן אחת ל... 
את רובן אינני מכירה באופן אישי,
אבל באופן די פרדוקסלי, אני מכירה אותן לפני ולפנים.
הן, אפילו לא יודעות שאני קיימת,
אבל אני צורכת אותן בתאווה בלתי מסופקת.
אני לומדת באמצעותן בקלילות,  
מחכימה, מגוונת ומעשירה את חיי.
עיצוב, בישול, אופנה, לייף סטייל, 
צילום וטיולים ברחבי העולם, 
ואם יורשה לי גילוי נאות,
הבלוגריה, שינתה לחלוטין את האופן שבו אני לומדת,
מטיילת, חווה, מארחת ומעצבת.
מביתי הקטן בסוף העולם,
אני לומדת על טרנדים עיצוביים בסקנדינביה,
על תכשיטנית מסיאטל, מאפיות בפריז, פאנג שואי במולדת, 
ועל נשים מוכשרות בישראל ומחוצה לה,
שכותבות בשפת אימי יפה כל כך.



אז כמו שהכרזתי כבר בעבר,
קבל עם ופוסט,
שבדברים טובים, משתפים,
וגם כי כך בעצם נחשפתי לבלוגריה,
בסגנון, ׳חבר מביא חבר....׳ ויאללה חגיגה.
הנה הרשימה שלי לנשים מעוררות השראה, 
שאני מבקרת לעיתים תכופות (אם כי באופן וירטואלי) בביתן.





ביסים

בגלל הצילומים, המתכונים והכתיבה הקולחת והחיננית.
בגלל שהבחורה, סופר מוכשרת, כבר הוציאה רב מכר,
ועדיין שומרת באדיקות על הפרטיות.....


דלית גבירצמן ל׳בעניינים׳ 

כי היא חברתי הטובה, ואנחנו תאומות, שהופרדו בלידתן, 
הרבה דומות וגם שונות, שחור לבן, כמו שאנחנו אוהבות ללבוש.
כי על אף שאין לי כל כוונה לבשל את המתכונים המופלאים,
אני אוהבת לקרוא אותה ואת התיאורים הנפלאים.


אז מה את עושה כל היום

כי היא קלילה, כנה ואמיתית, המתכונים שלה להיט,
הצילומים מרהיבים, מעוררי תיאבון ומזילי ריר.


קרן שביט

כי היא מעצבת רב תחומית אמיצה, 
עורכת מכירות קולאג׳ ואירועים עם הרבה סטייל.
כן, הבלוג שלה הוא פלטפורמה עסקית לקידום מכירות,
אבל אני לא יכולה לעמוד בתמונות המשגעות!


הלוחשת לבתים

כי היא מעצבת פנג שואי, מוכשרת ומחוננת,
כי הפוסטים שלה גורמים לי לראות דברים באופן אחר ומשחרר.


הבית של עידא

כי מדהים אותי לראות מה סטייג׳ינג פשוט וסטיילינג יכול לעשות,
וכמה אפשר לשנות, בלי פוזות והוצאות מטורפות.


Paris chez Sharon 

כי אינו כמו תמונות מעיר האורות, בליווי מאפים בשלל צבעים וריחות,
כדי להזכיר לי שאין, אבל אין על פריז,
ואתם זוכרים שכבר הקדשתי לה שיר;-)
תודה רחלי על ההכרות עם הפוסט הכי מתוק בעולם!


פריזאית  

כי הוא באמת המדריך הסודי לעיר היפה בעולם! (עכשיו אולי קצת פחות סודי...)
כי כנרת עושה שם דברים נפלאים, כמו לארח כותבים ולסקר ספרים ואמנים.
כי ידיעות אחרונות גילו את הפוטנציאל, והקדישו לה טור מיוחד, ׳מפריזה׳.


סיון האישה והמצלמה

כי היא כותבת על ניו יורק וחוויות אורבניות, כי היא טיילת כלבבי, 
כי היא צלמת בחסד, אנינה ומרגשת.


Rachel

כי רייצ׳ל היא אמנם תכשיטנית, אבל היא כותבת ומצלמת נפלא את החיים!
לייף סטייל, טיולים, ספרים ומתכונים....
וקצת כי היא מזכירה לי את עצמי.


חגית אברון 

כי היא פשוט נפלאה, כותבת על ימי טיול קסומים,
וכל פעם כשאני קוראת פוסט, בא לי לעלות על מטוס.....!
שני ספרים שלה כבר על המדפים,
והם פשוט תזכורת נהדרת,
שהחיים יפים.
(תודה מיכל על הintro)


must have

זה אומנם לא ממש בלוג, כי אם אתר ועמוד פייס, אבל די ממכר.
שום דבר ממה שמופיע שם, אני לא ממש חייבת,
אבל מוכרחה להודות שאני אוהבת.


Garance

את Garance הכרתי בזכות נועה,
אמנית רישום, חובבת אופנה וטיולים בעולם, גרגרנית, אמריקאית וצרפתית,
נו, מה יש עוד להסביר?




ולא מפליא, ולא מפתיע, שכל הכותבות כאן הן נשים,
כי הן מוכשרות, יצירתיות ומביאות פן אישי.
בתיאבון ולחיים!


Thursday, November 7, 2013

נערה במשקפיים





הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשניסיתי לתומי,
לקרוא את האותיות הקטנות במרשם רופאים.
בארוגנטיות של מי שמעולם לא הרכיבה משקפיים,
של מי שהייתה ה׳עיניים׳ של הבית ובן זוגה,
נטלתי את ה׳צאטלע׳ וניסיתי לפענח את שעיני רואות,
תחושת עלבון דקיקה התחילה לטפס לי בגרון,
משימה שלא נתתי עליה את הדעת בעבר,
הפכה פתאום קצת מורכבת ולא כל כך פשוטה.
מיד פתרתי את עננת הדאגה בעובדה שכבר שעת ערב ומאוחר,
אני בוודאי עיפה, התאורה במטבח, לא מי יודע מה, 
נחליף נורות ונירגע.

אחר כך נכחתי לגלות, 
שתפוקת קריאתי ירדה בחודשים האחרונים מאוד.
אני, שנהגתי לקרוא ספר או שניים בשבוע,
קוראת עכשיו את אותו מספר ספרים רק בחודש ימים תמימים.
גם את המחשבה הזאת, גירשתי כמו זבוב טורדני,
מדחיקה, מכחישה, מאשימה את המדיה והשתלטותה על חיי,
את חוסר הזמן, המחויבויות, את הפייס, האינטרנט, 
את הצורך בסיפוק מיידי.
וכך חוזר חלילה, נורת אזהרה, צפירת הרגעה,
הדחקה,
הכחשה.





בסוף, מצאתי את עצמי במרפאת העיניים, באיחור אופנתי (שרוני),
עד לאותו הרגע, ואפילו שניה לאחריו, עוד שקלתי לבטל את התור המיותר.
ובכן, הגדלת אישונים, בדיקת ראייה קפדנית, לחץ תוך עייני,
ועוד מינוחים, ששמעתי עליהם לראשונה בחיי,
אישרו את שיגורתי לו.....
הראיה כבר לא מה שהייתה.
׳זיקנה?׳ אני שואלת את הרופא,
והוא בעדינות אומר....
׳לא הייתי אומר זיקנה...  אולי aging', הוא מאשר במבוכה.
עכשיו העלבון כבר צורב.
אני? בגילי? במצבי?  
די מהר זה עובר,
כשאני מגלה שעומד לרשותי ביטוח בריאות משלים,
ואני זכאית לשני זוגות משקפיים חדשות.
אני מתחדשת בשמחה בעוד פריט אופנה,
ומתעקשת לראות (בעזרת משקפיים הפעם) את חצי הכוס המלאה.
כל חיי רציתי ׳מראה חכם׳,
ואם יורשה לי בלי צניעות לדקה,
המשקפיים אפילו הולמות אותי במיוחד.

אבל בדרך הביתה, אני מהרהרת בכל השינויים שהזיקנה מזמנת,
וכמה זה בוודאי קשה, כשהכל נעשה יותר איטי, יותר מורכב.
איך זה מרגיש, כשהגוף בוגד, 
כשהשמיעה נחלשת,
הראיה מטשטשת, כשצריך להתרגל לשינויים טכנולוגיים,
כשהראש כבר לא חושב בבהירות, כשמתקשים למצוא את המילים לתיאור,
כשהחן סר, כשהנעורים היו ואינם, כשחברים עושים ׳רילוקשיין' לעולם הבא.
ובכן, למזלי אני רק aging ואינני מזדקנת.
כשהבטתי במראה, הבטחתי לעצמי, 
להתייחס ביותר סבלנות ואהבה לגיל השלישי,
כי בקצב הזה, 
זה אוטוטו.... 
אני.