עסק חברתי

לפעמים מזמנים לנו החיים, חוויות מיוחדות,

קצת יותר עמוקות.

כאלה, שגורמות לי לחשוב מי אני? 

מה ייעודי? מה יישאר אחרי? איך עושים טוב?

איך משנים את העולם? זה אפשרי? לא? קצת נאיבי מצידי...?

אני מוכרחה להודות, שהנושאים הללו עדיין מעסיקים אותי,

בגילי המופלג, עדיין איני יודעת, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, 

עדיין יש לי קושי עם העיסוק האסתטי שבחרתי לי, 

שעוסק כולו בצורה ואין לו עומק,

ועדיין, בכל הזדמנות אני ׳בורחת׳ בחזרה לעשייה חינוכית,

שגורמת לי התרוממות רוח וסיפוק.

וכך, סביב ענייני קהילה כאלה ואחרים,

על כוס קפה בעמק, משדלת אותי טלי עם עיניה היפות והחכמות, 

להתלוות ליום עם IVN, היא מספרת לי על יזמות, עסקים חברתיים ועשיה טובה.
מבלי שהספקתי למצמץ, אני מוצאת את עצמי בעולם אחר.
סיור עסקיים חברתיים עם IVN , קרן, ששמה לה למטרה להצעיד קדימה, עסקים חברתיים בישראל.

 

מהו עסק חברתי?

״עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בהתנהלות ובמתודות עסקיות. עסק חברתי מנהל שורת רווח כפולה - פיננסית וחברתית\סביבתית. מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים, זאת בשונה מהמגזר העיסקי המפעיל לעתים תוכניות של אחריות תאגידית בו המטרה הראשונה הינה השאת רווחים, ובשונה ממוסד ללא כוונת רווח שאין בפעולתו שום מטרה להשאת רווח״

 

קיימא

זה היה יום חול סתוי, שמיים בהירים ותכולים, 

טיפסנו אל הגבעה, לנוף הררי במבואות ירושלים,

לצפות הלכה למעשה, בציונות מן הזן החדש, 

ציונות נוסח ׳קיימא׳ בבית זית.

השם ׳קיימא׳ מתייחס לאדמה, לקהילה ולדור הבא,

כל אלו מתקיימים כל כך יפה במיזם.

קיימא היא חווה לגידול ירקות בשיתוף הקהילה,

המאפשרת תעסוקה חקלאית מלמדת בקרבת האדמה

ומסגרת תומכת לבני נוער בסיכון, שלא השתלבו בבתי הספר.

את התוצרת החקלאית, אורגנית וטרייה, 

מוכרים לישובים בסביבה.

ארגזי ירקות העונה במשלוחים טריים לבית הלקוח, 

מגיעים פעם בשבוע. ההכנסות קודש לקיום החווה, 

למשכורות, ולמקומות תעסוקה לנוער מנותק.

כך מדי יום ביומו בשעת בוקר מוקדמת,

מגיעים בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות,

לעבודת אדמה, עבודת כפיים.

שישה חודשים של הכשרת הקרקע וסילוק אבנים,

מלחמה באדמה סוררת ועקשנית,

הולידו חווה ירוקה וחיננית.

׳אנחנו לא עובדים סוציאליים, לא מדברים על הקשיים, 

אלא בעבודת כפיים, מקנים כישורי חיים׳, אומרים יוני וארז, המייסדים.

עם כובע קש, חולצה משובצת ונעלי עבודה גבוהות מלאות בוץ,

הם מספרים על החזון והדרך. 

החזון, שלוב של נוער מנותק במסגרת חקלאית,

הקניית מיומנויות עבודה, אחריות, חריצות, דבקות במשימה, 

לצד הפרחת אדמת הטרשים של הרי ירושלים, 

וגידול חקלאות אורגנית לחינוך לתזונה בריאה לסביבה.

ואני מביטה סביב, נושמת מלוא הריאות אויר הרים צלול,

וחושבת לעצמי, החבר׳ה האלה מפריחים את השממה והנשמה,

תרתי משמע.

הבית של סוזן

הבית של סוזן הוא מקום, ששורה עליו השכינה.

אנחנו פוגשים את איל המייסד, ואת אביטל המנהל,

אנשים מיוחדים, מעוררי השראה.

במהלך הביקור, יצטעפו העיניים לא אחת.

הבית של סוזן נוסד ב 2002, לזכרה של סוזן קפלינסקי ז״ל.

את הבית יסד איל, בעלה, ששם לו למטרה להחיות את חזונה.

החזון, עזרה לבני נוער באמצעות עשייה אמנותית, מתוך האמונה,

כי לאמנות ולעבודה, סגולות ריפוי והבראה.

איך זה עובד?

אביטל ואיל, אוספים מרחובות ירושלים, נוער בסיכון, נוער מנותק,

שנפלט ממסגרות חינוכיות.

הבית של סוזן, הוא מסגרת תעסוקתית, 

מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער.

האמנים, בוגרי בצלאל, מעצבים, בני הנוער,עובדים ויוצרים.

כלי זכוכית ויודאיקה, חרוזים ותכשיטים, ופאזלים מעץ תלת מימדיים,

מיוצרים במפעל הקטן.

הנוער רוכש מקצוע והרגלי עבודה, לצד מסגרת תומכת,

ומשכורת קטנה, המאפשרת לו להתקיים בכבוד.

המוצרים, נמכרים וממנים את המקום.

בכל יום שתי משמרות עבודה, וארוחת ערב/צהריים חמה,

שבני הנוער אמונים על הכנתה.

ימי הולדת וחגים, נחגגים כאן ברוב שמחה,

כמו גם טיולים ותוכניות העשרה, אוזן קשבת וחיבוק חם,

הם חלק מהחבילה, ו voilà

כבר אמר מי שאמר...

׳כל המציל נפש אחת....׳

אביטל, בנועם הליכותיו, ובחיוך כובש,

מתאר את הנוער איתו הוא עובד.

הוא מספר על נוער בסיכון, שמגיע משכבות מצוקה,

ונאלץ להתמודד עם קשיים של חיים במשפחות לא מתפקדות או ברחובות.

׳לנוער בסיכון, אין דמויות לחיקוי, אין דוגמא להצלחה, אין חלומות...׳, הוא אומר.

הבית של סוזן, מעניק לילדים חוויה אחרת, של קהילה יצרנית,

מיומנויות לחיים, ביקור סדיר, שפה והתנהגות נורמטיביים.

לכל אלו, השפעה מיידית על הדימוי העצמי והתפקוד,

ומכאן, השמיים הם הגבול.

כששואלים את אביטל, מה נחשבת בעיניו ׳הצלחה׳,

הוא אומר ששרות צבאי, עבודה או לימודים,

הם כרטיס כניסה לחברה, 

ולפיכך, משקפים הצלחה גדולה.

את הביקור המרגש, אנחנו מסיימים בשופינג,

מגש מזכוכית לחלת שבת, חנוכיה וקערת הגשה,

כבר ארוזים למתנה בידי נערה חיננית.

במחיר סמלי, 

רכשתי לי יופי של דברים ותמכתי במיזם חברתי מקסים.

קול האישה

יוזמה ברוכה שמעניקה הכשרה ותמיכה לנשים,

להקמת עסקים קולינריים קטנים.

במטבח קטנטן בפאתי ירושלים העיר,

לומדות נשים לפתח כישורי אפייה ובישול לעסקים קטנים.

במקביל, לעבודה במטבח, מוצעים לנשים,

קורסים והכשרה במגוון נושאים, מהנהלת חשבונות ותמחור ועד להעצמה נשית.

המטבח גם מעניק שירותי הזנה לבית ספר מקומי ובית תמחוי, 

המיזם הזה מוליד, נשים עצמאיות ויצרניות.

החצר הנשית

על החצר הנשית כבר כתבתי בעבר (ראו פוסט ׳יפואית׳), 

אבל אז לא ידעתי שמדובר בטרנד,

בזרם חדש.

המטרה, העסקת והעצמת נשים מהסביבה והכשרתן למעגל העבודה.

הדרך, בגדי מעצבים חדשים נתרמים לחנות,

החנות מנוהלת בידי נשים מן הקהילה, שלומדות מקצוע,

ועוברות תהליך של צמיחה והעצמה.

וכולן מרוצות, הקונות, המוכרות, וגם המעצבים והמעצבות.

עוד עסקים חברתיים מקסימים, ששווים בדיקה ותמיכה,

׳בר קיימא׳ בתל אביב, ׳מעשייה׳ בשוק הפשפשים,

ולדעתי, גם את 'אלמינא ' (ראו פוסט יפואית),

כדאי להכניס תחת אותה מטריה, 

שכן גם כאן האג׳נדה החברתית ברורה.

דבר חדש קורה בישראל, מאז מחאת האוהלים,

אנשים עושים מעשה, יוצרים בחדווה,

עסקים, שתורמים בחזרה לחברה.

עם נאיביות והשראה, בנוסח ׳אני ואתה נשנה את העולם׳,

אבל עם רציונליות והכרה, שצריכה להיות תוכנית עסקית,

שתוביל את המיזמים הללו להצלחה.

לא תרומות, לא נדבנות, לא ׳שנור׳ של עמותות,

כי אם שירותים או מוצרים, שווי כסף,

שמאפשרים צמיחה וקיום עסקי.

ואתם קוראי הנאמנים, בפעם הבאה, כשתחפצו להתחדש,

בכלי, שמלה, תכשיט או מתנה,

כשתזדקקו לקייטרינג קטן לאירוע, או לפירות העונה,
כשתרצו לחגוג באופן שמחמם לבבות,

עשו טובה, בחרו בעסק חברתי כתחנה ראשונה, 

והנה עשיתם מצווה, ויצא שכרכם בצידה.

? מותר לי לקרוא לך אריק

תמיד הרגיש לי שאנחנו קרובים, משפחה.

הישראלי היפה, עם החצי חיוך, הבלורית והסלנג,

עם חוש ההומור, הצניעות והחן.

היית שם איתי משחר ילדותי, מנעורי.

מעצב ישראליות לאומה שלמה.

את ׳השריקה של התנועה׳,

שרנו בהתלהבות וזמזמנו את הפזמון, 

(כי הוא התייחס למתחרים מהשמו״צ,

והשרוך שלנו היה בכלל אדום).

נכחת איתנו בפעולות בקן, 

בוויכוחים סוערים בין,

׳אני ואתה נשנה את העולם׳

ל׳יושב על הגדר, רגל פה רגל שם׳. 

ההתאהבות שלנו הייתה בדרך לגימנסיה,

עם הילקוט ובתלבושת אחידה,

ליוות את הנשיקה הראשונה שלי,

את האהבות הטהורות, 

את החברויות והפרידות.

׳כשאור עלה בחלוני׳,

הקשבתי לשיריך ב׳חלונות הגבוהים׳,

וכבר אז ידעתי, שכל שילוב מוסיקלי,

הוא מתאים.

חבבת עלי את אלתרמן וביאליק,

הצחקת אותי בחידון התנ״ך,

ואפילו ׳סולדת׳ ספורט שכמוני,

התחילה לחבב את ׳הפועל׳ בזכותך.

׳אמא אדמה׳, נכנסה אצלי לפנתאון,

את ׳יש לי אישה שאוהבת אותי׳,

הקדשתי באדיבותך לאימי.

׳אח קטן׳, מזכיר לי את שחר, 

מעריץ מספר אחד שלך,

הוא מאוד עצוב עכשיו.

ואפילו אלה, שנולדה אחר כך, למה שמכנים דור הY,

והתבגרה אי שם בשנות התשעים, התאהבה בך.

מה שהוכיח לי אז, 

שלשירים טובים, אין תאריך תפוגה.

ב׳פראג׳, ראיתי בך משהו חדש,

וכששרת, ׳הוא חזר בתשובה׳,

הערכתי את היכולת שלך, לדבוק בחברות ומשפחה,

גם כשהיא מקיימת אורח חיים הפוך משלך.

היית נוכח בכל תחנות חיי,

בנוף ילדותי, בתיכון, בצבא. 

שמחת אותי בימים עצובים,

הרגשתי איתך את הבית ממרחקים.

מדי שבוע כשאני מקיצה,

אני מזמרת בשמחה את ׳שבת בבוקר יום יפה׳, 

ורצה להכין לי כוס קפה.

ועל אף חיידק הטיולים והסקרנות האינסופית,

בסוף אני הכי אוהבת ׳להיות בבית׳,

׳עם תה והלימון והספרים הישנים׳.

הענקת לי רפרטואר שלם, לחלוק עם ילדי, 

׳בובה זהבה׳, ׳רוח רוח׳, ׳האיילות בלילות׳,

׳אדון שוקו׳, ׳תוכי יוסי׳ ו׳לולו הכלבה׳,

הפכו איתך לנוף ילדותם.

ועכשיו, כשהם גדלים, 

אני מתרגלת בזהירות את ׳עוף גוזל׳,

ומסרבת להאמין שאני נפרדת ממך.

את ׳סע לאט׳, אני שרה כמעט בכל נסיעה,

(אלא שאני באמת נוסעת ל א ט ...),

המחשבות שלי רצות לכל הכיוונים,

וכשאני מגיעה באיחור, 

אני מקווה שלא יתחילו בלעדי. 

ל׳יושב בסן פרנסיסקו על המים׳,

יש לי מקום מיוחד, 

אני שוטפת את העיניים בכחול ובירוק,

ומרגישה הכי קרוב ורחוק.

כששרים את ׳כמה טוב שבאת הביתה׳,

נדמה לי שזה נכתב עלי,

וכשהקלטת את ׳חוזרים הביתה׳, 

תהיתי אם לא כבר הגיע הזמן....

היית הפסקול של חיי, של מדינה שלמה,

והיום, אני רוצה כל כך להגיד לך משהו אישי,

ונופלת לקלישאה,

ולבנאליות של אינספור הספדים,

ותוך כדי כך מבינה, שמה שהיית עבורי, 

היית עבור כולם. 

איש גדול, אמן בחסד, 

סמל, ארץ ישראל היפה,

תחסר לנו כל כך.

אם מותר לי לקרוא לך אריק,

אז, אריק,

אני פשוט אוהבת אותך.

אקס מיתולוגית

הייתי מאוהבת בה.
אהבת נעורים ראשונה,
מתפרצת, הורמונלית מהולה בהערצה.
דיברתי את שפתה, את תרבותה, את עברה,
הכרתי אותה, לפני ולפנים,
ידעתי את גופה, כל עמק, כל גיא.
צעדתי בדרכיה, דרך ידועה, מוכרת, סלולה.
תיכון, תנועת נוער, צבא, קצונה, לימודים,
עבודה ראשונה, הקמת משפחה.
אהבתי אליה הייתה כה עזה,
שלא האמנתי שאי פעם יפרדו דרכנו,
שאפלרטט עם אחרות,
שהתום והבתוליות יחדלו מלהיות.

 

ואז, נפרדנו. 

בהתחלה, הבטחתי לה שזה זמני,

שאני עוד אשוב, קצת כמו בבלדה ליוצא קיבוץ.

הסברתי לה שזה חופש, הפסקה, לא פרידה.

בקשתי אותה שתתן לי ללכת, שאהבתנו כה גדולה, שאחזור.

אמרתי לה, שאני - היא, שאני לא יודעת מי אני בלעדיה.

שהיא נטועה בי כל כך עמוק, שאל לה לחשוש,

אני חזקה ולא אתפתה לאחרות.

 

 

בנאמנות וקנאות, שמרתי על הקשר איתה,

מתעדכנת בחדשות, בתרבות ובשיח המקומי. 

במקביל, לא עמדתי בהבטחתי ופלרטטתי עם אחרת. 

האחרת הייתה גדולה וזוהרת, 

היא הייתה זרה ומסקרנת.

ואני, אני נשבתי בגילוי החדש, של מקומות, של שפה, של תרבות,

של אקלים, של גינונים ונימוסים,

והכי אהבתי את המרחב האישי והציבורי.

המרחב הזה, אפשר לי בגידה, בגידה גלויה ומהנה.

בגידה עם הרהורי חרטה, שאלות של נאמנות, שייכות וזיקה.

כמו ברומן סוער, התלהבתי והתאהבתי,

וככל שהתאהבתי, כך יותר רחוק הלכתי.
 

אבל דמותה של האקסית המשיכה ללוות אותי,

במי שאני.

דיברתי אותה, חלמתי אותה, שרתי את שיריה,

דקלמתי את הוגיה, דאגתי לה, חשבתי עליה,

חשתי אותה. 

היא לא הניחה לי.

כל פעם שראיתי את פניה, נשמתי נעתקה,

כל פעם ששמעתי את קולה, דמעו עיני,

בכל פעם שהרחתי אותה, קרא ליבי אליה.

חטאתי קבוע בהשוואה אליה, באיזכור שמה ובשיחות עליה.

הייתה לה זכות ראשונים,

וזאת רבותי, זכות אמיתית.

לאט, לאט, התרחקתי, בהתחלה גיאוגרפית,

אחר כך תרבותית, בסוף, אפילו נפשית. 

קצת הפנתי לה עורף, מנסה לבנות את חיי מחדש,

מכריזה קבל עם ועדה, שהחיים הם כאן ועכשיו.

אבל היא לא נתנה לי מנוח, 

מופיעה בכל פעם מחדש, סביבה הילה, 

אצלי היא ׳תקועה׳ בצעירותה, במה שהיינו פעם מזמן.

היא מתריסה שהכל היה אחרת לו היינו יחדיו,

ובכל תקלת חיים, נותנת לי הרגשה, שלו הייתי איתה,

הכל היה יותר פשוט, יותר נכון, טבעי,

יותר קל.

 

ואז הזוהרת, הציעה לי למסד את הקשר,

גרין קארד, אזרחות, שבועת אמונים לארצות הברית.

מוכרחה להודות שהסמקתי קלות,

מוחמאת ומוחנפת מהמחווה,

זאת כנראה, אהבה בשלה.

וחשבתי, שזהו, זה יסתום את הפתח על הגולל,

ויניח לעבר.

אקס מיתולוגית, יפה וסקסית ככל שתהיי,

השתנית גם את, התבגרת, כבר יש לך קמטים, 

השנים חלפו עברו,

שתינו כבר לא צעירות,

ואולי מה שהיה, צריך היה לקרות.
 

עמדתי שם עם יד על הלב,
נשבעתי אמת למדינה, שחרטה על דגלה,
ערכים בהם אני מאמינה.
דמוקרטיה, שוויון וחופש, עליהם מושתת החוקה.
אבל בתוך ליבי, ישבה ציפור, קטנה ולחשה,
׳נאמנות כפולה׳.
מה לעשות חברים יקרים,
אני בקשר נינוח ובשל,
מרגישה ברוכה ומבורכת,
חיה איתה, בתוכה לצידה,
מעריכה אותה, מוקירה לה תודה.
אבל בתוך הנפש פנימה,
אני לא משקרת,
אני עדיין מפנטזת על אהובה מארץ אחרת.

 

בלוגריה

לא ידעתי שאשבה בקסם הכתיבה,

שאמצא את עצמי מנהלת רומן עם חצי עולם,

לא האמנתי שיהיה לי האומץ,

לא שיערתי שאתמיד,

לא חשבתי שיהיה לי מה להגיד.

לא הבנתי כמה ממכרת התחושה,

של המשוב והדיאלוג בעקבותיו.

ואם להודות על האמת, 

עברו שנתיים וחצי מהפוסט הראשון,

ומאז בכל יום חמישי, כמו שעון,

היד שלי קצת רועדת כשאני לוחצת ׳post',

ואני נדהמת ומתרגשת,

בכל שבוע מחדש,

שיש מי שקורא אותי כאן או שם.

ופתאום, תוך כדי הכתיבה, נוכחתי לגלות,

שאני שייכת לאחווה.

׳בלוגריה׳, אם יש בכלל כזה דבר.

אני קוראת אותן אחת ל... 

את רובן אינני מכירה באופן אישי,

אבל באופן די פרדוקסלי, אני מכירה אותן לפני ולפנים.

הן, אפילו לא יודעות שאני קיימת,

אבל אני צורכת אותן בתאווה בלתי מסופקת.

אני לומדת באמצעותן בקלילות,  

מחכימה, מגוונת ומעשירה את חיי.

עיצוב, בישול, אופנה, לייף סטייל, 

צילום וטיולים ברחבי העולם, 

ואם יורשה לי גילוי נאות,

הבלוגריה, שינתה לחלוטין את האופן שבו אני לומדת,
מטיילת, חווה, מארחת ומעצבת.

מביתי הקטן בסוף העולם,
אני לומדת על טרנדים עיצוביים בסקנדינביה,

על תכשיטנית מסיאטל, מאפיות בפריז, פאנג שואי במולדת, 

ועל נשים מוכשרות בישראל ומחוצה לה,

שכותבות בשפת אימי יפה כל כך.

אז כמו שהכרזתי כבר בעבר,

קבל עם ופוסט,

שבדברים טובים, משתפים,

וגם כי כך בעצם נחשפתי לבלוגריה,

בסגנון, ׳חבר מביא חבר....׳ ויאללה חגיגה.

הנה הרשימה שלי לנשים מעוררות השראה, 

שאני מבקרת לעיתים תכופות (אם כי באופן וירטואלי) בביתן.

ביסים

http://bissim.com/

בגלל הצילומים, המתכונים והכתיבה הקולחת והחיננית.

בגלל שהבחורה, סופר מוכשרת, כבר הוציאה רב מכר,

ועדיין שומרת באדיקות על הפרטיות.....

דלית גבירצמן ל׳בעניינים׳ 

http://www.ba-icc.org/

כי היא חברתי הטובה, ואנחנו תאומות, שהופרדו בלידתן, 

הרבה דומות וגם שונות, שחור לבן, כמו שאנחנו אוהבות ללבוש.

כי על אף שאין לי כל כוונה לבשל את המתכונים המופלאים,

אני אוהבת לקרוא אותה ואת התיאורים הנפלאים.

אז מה את עושה כל היום

http://what-efrat.blogspot.com/

כי היא קלילה, כנה ואמיתית, המתכונים שלה להיט,

הצילומים מרהיבים, מעוררי תיאבון ומזילי ריר.

קרן שביט

http://www.karen-shavit.com/

כי היא מעצבת רב תחומית אמיצה, 

עורכת מכירות קולאג׳ ואירועים עם הרבה סטייל.

כן, הבלוג שלה הוא פלטפורמה עסקית לקידום מכירות,

אבל אני לא יכולה לעמוד בתמונות המשגעות!

הלוחשת לבתים

http://www.homewhisperer.co.il/about/

כי היא מעצבת פנג שואי, מוכשרת ומחוננת,

כי הפוסטים שלה גורמים לי לראות דברים באופן אחר ומשחרר.

הבית של עידא

http://ida-home.mako.co.il/

כי מדהים אותי לראות מה סטייג׳ינג פשוט וסטיילינג יכול לעשות,

וכמה אפשר לשנות, בלי פוזות והוצאות מטורפות.

Paris chez Sharon 

http://parischezsharon.blogspot.com/

כי אינו כמו תמונות מעיר האורות, בליווי מאפים בשלל צבעים וריחות,

כדי להזכיר לי שאין, אבל אין על פריז,

ואתם זוכרים שכבר הקדשתי לה שיר;-)

תודה רחלי על ההכרות עם הפוסט הכי מתוק בעולם!

פריזאית  

http://parisait.com/

כי הוא באמת המדריך הסודי לעיר היפה בעולם! (עכשיו אולי קצת פחות סודי...)

כי כנרת עושה שם דברים נפלאים, כמו לארח כותבים ולסקר ספרים ואמנים.

כי ידיעות אחרונות גילו את הפוטנציאל, והקדישו לה טור מיוחד, ׳מפריזה׳.

סיון האישה והמצלמה

http://sivanaskayoblog.com/

כי היא כותבת על ניו יורק וחוויות אורבניות, כי היא טיילת כלבבי, 

כי היא צלמת בחסד, אנינה ומרגשת.

Rachel

http://www.elephantineblog.com/

כי רייצ׳ל היא אמנם תכשיטנית, אבל היא כותבת ומצלמת נפלא את החיים!

לייף סטייל, טיולים, ספרים ומתכונים....

וקצת כי היא מזכירה לי את עצמי.

חגית אברון 

http://www.hagitevron.com/

כי היא פשוט נפלאה, כותבת על ימי טיול קסומים,

וכל פעם כשאני קוראת פוסט, בא לי לעלות על מטוס.....!

שני ספרים שלה כבר על המדפים,

והם פשוט תזכורת נהדרת,

שהחיים יפים.

(תודה מיכל על הintro)

must have

http://www.musthave.co.il/

זה אומנם לא ממש בלוג, כי אם אתר ועמוד פייס, אבל די ממכר.

שום דבר ממה שמופיע שם, אני לא ממש חייבת,

אבל מוכרחה להודות שאני אוהבת.

Garance

את Garance הכרתי בזכות נועה,

אמנית רישום, חובבת אופנה וטיולים בעולם, גרגרנית, אמריקאית וצרפתית,

נו, מה יש עוד להסביר?

http://www.garancedore.fr/en/2013/03/15/new-york-garance/

ולא מפליא, ולא מפתיע, שכל הכותבות כאן הן נשים,

כי הן מוכשרות, יצירתיות ומביאות פן אישי.

בתיאבון ולחיים!

נערה במשקפיים

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשניסיתי לתומי,

לקרוא את האותיות הקטנות במרשם רופאים.

בארוגנטיות של מי שמעולם לא הרכיבה משקפיים,

של מי שהייתה ה׳עיניים׳ של הבית ובן זוגה,

נטלתי את ה׳צאטלע׳ וניסיתי לפענח את שעיני רואות,

תחושת עלבון דקיקה התחילה לטפס לי בגרון,

משימה שלא נתתי עליה את הדעת בעבר,

הפכה פתאום קצת מורכבת ולא כל כך פשוטה.

מיד פתרתי את עננת הדאגה בעובדה שכבר שעת ערב ומאוחר,

אני בוודאי עיפה, התאורה במטבח, לא מי יודע מה, 

נחליף נורות ונירגע.

אחר כך נכחתי לגלות, 

שתפוקת קריאתי ירדה בחודשים האחרונים מאוד.

אני, שנהגתי לקרוא ספר או שניים בשבוע,

קוראת עכשיו את אותו מספר ספרים רק בחודש ימים תמימים.

גם את המחשבה הזאת, גירשתי כמו זבוב טורדני,

מדחיקה, מכחישה, מאשימה את המדיה והשתלטותה על חיי,

את חוסר הזמן, המחויבויות, את הפייס, האינטרנט, 

את הצורך בסיפוק מיידי.

וכך חוזר חלילה, נורת אזהרה, צפירת הרגעה,

הדחקה,

הכחשה.

בסוף, מצאתי את עצמי במרפאת העיניים, באיחור אופנתי (שרוני),

עד לאותו הרגע, ואפילו שניה לאחריו, עוד שקלתי לבטל את התור המיותר.

ובכן, הגדלת אישונים, בדיקת ראייה קפדנית, לחץ תוך עייני,

ועוד מינוחים, ששמעתי עליהם לראשונה בחיי,

אישרו את שיגורתי לו.....

הראיה כבר לא מה שהייתה.

׳זיקנה?׳ אני שואלת את הרופא,

והוא בעדינות אומר....

׳לא הייתי אומר זיקנה...  אולי aging', הוא מאשר במבוכה.

עכשיו העלבון כבר צורב.

אני? בגילי? במצבי?  

די מהר זה עובר,

כשאני מגלה שעומד לרשותי ביטוח בריאות משלים,

ואני זכאית לשני זוגות משקפיים חדשות.

אני מתחדשת בשמחה בעוד פריט אופנה,

ומתעקשת לראות (בעזרת משקפיים הפעם) את חצי הכוס המלאה.

כל חיי רציתי ׳מראה חכם׳,

ואם יורשה לי בלי צניעות לדקה,

המשקפיים אפילו הולמות אותי במיוחד.

אבל בדרך הביתה, אני מהרהרת בכל השינויים שהזיקנה מזמנת,

וכמה זה בוודאי קשה, כשהכל נעשה יותר איטי, יותר מורכב.

איך זה מרגיש, כשהגוף בוגד, 

כשהשמיעה נחלשת,

הראיה מטשטשת, כשצריך להתרגל לשינויים טכנולוגיים,

כשהראש כבר לא חושב בבהירות, כשמתקשים למצוא את המילים לתיאור,

כשהחן סר, כשהנעורים היו ואינם, כשחברים עושים ׳רילוקשיין' לעולם הבא.

ובכן, למזלי אני רק aging ואינני מזדקנת.

כשהבטתי במראה, הבטחתי לעצמי, 

להתייחס ביותר סבלנות ואהבה לגיל השלישי,

כי בקצב הזה, 

זה אוטוטו.... 

אני.

אוקטובר במנהטן

שואלים חדשות לבקרים, מתי לנסוע לניו יורק... ואני תמיד מגמגמת.... לכל עונה הקסם שלה.

הסתיו האדמוני, כולו אוירה של החוף המזרחי,

החורף הלבן, מנצנץ באורות ומכירות חג המולד,

האביב הירקרק מבשר שהפסחא כבר כאן,

והקיץ הדביק, מאפשר חגיגה בפארק, 

ובכן, ניחשתם נכון, כל העונות חינניות בתפוח

(בעיקר לאופטימיסטים נצחיים, לכאלה שלא נותנים לקור החודר את העצמות,

ולגשם באמצע הקיץ, להשבית שמחה וחגיגה;-) 

אבל, אם יורשה לי העדפה אישית, יש יתרון לעונות המעבר, 

ואוקטובר בעיר הוא חינני במיוחד.

צינת הסתיו מנשבת, אני כבר במגפיים אופנתיות מטופפת על המדרכות,

ארוזה במעיל קליל ונושמת לרווחה אויר עירוני.

פיח של מכוניות, המולת שיפוצים, גורדי שחקים, אופניים, אבני בריק אדומות, 

מסעדות, גלריות, חנויות, דוכני רחוב, האדים המעושנים העולים מהסאבווי.

ריח השקדים המסוכרים הקלויים ברחובות...

אח....אין על ניו יורק!

לא פלא שהנה מוקדש לה עוד פוסט (הרביעי במספר...:-),

בעוד אני שוקלת ברצינות, לחזור לגור כאן.... 

אני נוחתת לשעת ערב, ומיד מתייצבת ב Crosby Street Hotel.
כבר הזכרתי בעבר את המלון הקטנטן, שיש לו פטיו יפה, מסעדה אנינה, בית קולנוע חביב, ובר מקסים.
אנחנו מצטרפים לאירוע הקרנה עם Tiffany Shlain . כמה דקות של קליפ מקסים,
גורמות לי לחבב את הבחורה ולהודות שהיא כשרונית במיוחד. 

עיסוק ערכי בהשפעת המדיה על חיינו, בהגדרה אישית, בהעצמה נשית,
ואני כבר מבטיחה לעצמי לחולל כמה שינויים, בחיי שלי.
שליין מטיפה ל״שבת דיגיטלית״, נטולת פייס, מדיה ומייל.
בקליפים צבעוניים ויצירתיים, היא מדברת על חשיבות יום מנוחה נטול מדיה, שבת המלכה, יום קודש למשפחה. 

אני מתבוננת בפנים המצודדות, בעיניים הכחולות, בחיוך הכובש, בכובע, שמסתבר לי עכשיו, שהוא סימן היכר, וחושבת לעצמי, תזכרי את השם....׳העתיד מתחיל ממש כאן׳, היא אומרת, והיא כל כך צודקת.

לארוחת ערב אנחנו מתיישבים בתשע וחצי, אמרנו כבר, ניו יורק!
סטייק עסיסי, כוס יין משובח, ומיכל ואילן המקסימים,
שבחרו לנו יופי של מסעדה. Il buco קוראים למקום,
ואחר כך אמצא שהיא מככבת ברשימת מסעדות אנינות.

את הבוקר נפתח בCafé Gitane, ממרחקים אני מפנטזת על המקום הקטן. 

על הכריך/טוסט הפתוח עם האבוקדו, הלימון, המלח והצ׳ילי, הכל במידה, פשוט, פשוט וטעים, לעילא ולעילא. בקפה מסעדה עם ניחוח צרפתי מהול בתבלין של קזבלנקה ורבט.

משם נושאות אותנו הרגליים לברוקלין, לוילאמסבורג. לא שבעתי ממנה בפעם האחרונה, ושבתי להשלים את החוויה. אוכלוסיה מגוונת של בוהמה, היפסטרים, חרדים לצד אנשים קשי יום והדור הצעיר והמבטיח של וול סטריט.
יש משהו מתהווה בברוקלין כבר עשור, מה שהופך אותה למעניינת מאוד. עונג לחוות את הרחובות, את הגלריות, את בתי קפה והמסעדות. נוף יפה ביותר של מנהטן והגשרים, מציץ מכל פינה. אנחנו מתיישבים לצהריים קטנה ב Café Mogdor, שוב בניחוח מרוקו ודרום צרפת. פטיו פנימי ירוק, זוגות צעירים, אורבניים, נמרצים. תינוקות, ואוירת שכונה, אולי זה מה שמושך אותי כל כך. בחטף, אעיר לא׳ שגם ארוחת הבוקר וגם הצהריים, קורצו מחומרים דומים, צפון אפריקה וניחוח צרפתי, ומיד אני משלימה בנימה חולמנית, שאין פלא, אלו הם החומרים שמבעבעים בדם שלי. אנחנו מזמינים, חציל בטחינה, לבנה, סלט ערבי (עם לימון, נענע ועשבי תיבול, כמו שאמא שלי מפליאה לעשות)
ובכן, עד לכאן הגענו, לארוחה ישראלית....? כוס תה, יין ואהבה, מה צריך עוד בכדי להיות מאושר? 

שיטוט של אחר הצהריים בסמטאות הסוהו, בחנויות וגלריות, ועצירה בUni Qlo , מעילים קלילים, שנכנסים בפאוצ'ים, נפלאים לעונות מעבר וטיולים, בצבעים מרהיבים ומחירים מפתיעים (וע' רוצה להוסיף שפתחו סניף בפאתי סאן חוזה:-)


הערב יורד על העיר, ואני פוגשת את ג׳קי
(שהפכה בזכות הבלוג לסלבריטאית אמיתית:-)

וברקע: תכנית אמנותית.

הערב נפתח בארוחה משובחת ביותר בHotel Americano. מסעדה מודרנית חלל מרווח, במרכזו בר. אני מתענגת על דג הליבוט ולובסטר, שלא מהעולם הזה,  עיצוב מקסים של מלון בוטיק, וכשמגיע החשבון, אני מתפלאה לגלות, שהמחיר בהחלט סביר עבור ארוחה אלוהית.
(די נדיר לניו יורק העיר)

ובכן, התחנה הבאה היא גולת הכותרת של הנסיעה, ושוב תודות למיכל,  ׳Sleep no more׳ , כך קוראים להצגה. מחזה בהשראת ׳מקבת׳, חוויה תיאטרלית הזויה, של תיאטרון מזן חדש, שמתקיים בו היפוך תפקידים, הקהל שותף, הוא אינו פסיבי ומיושב.

במלון ישן, מתקיימת ההצגה, הקהל במסיכות, השחקנים בפנים חשופות, הסיפור לא ברור, ואין לו התחלה, אמצע או סוף, הוא משתרע על פני חללים שונים וקומות, לובי של מלון, חדר מיטות, אולם נשפים, בית משוגעים, מסעדה, חדרי ילדים, בית קברות, חדרי הלבשה, רחצה ועוד. הקהל עוקב אחרי הדמויות ונקלע לסיטואציות שונות, בלי סדר או קוהרנטיות. בו זמנית, מתנהלות סצנות רבות, לכל אחד מהצופים, חוויה ייחודית משלו, הוא בוחר אחרי מי לעקוב. תפאורה מרשימה מעין כמוה, כל חלל מעוצב לפרטים, והקהל מוזמן להתבונן, לחקור ולהציץ. לפתוח מגירות, לחטט בארונות, לבדוק מה מתחת לשמיכות, להציץ בספרים עתיקים, לפתוח יומנים כמוסים. מחול מטורף, שמספר סיפור ללא מילים, תאורה מתוחכמת, סאונד מושלם. אחר כך על כוס קפה נצליב מידע, וננסה להבין מה באמת שם אירע. ונגיע למסקנה, שבעצם היינו חלק מההצגה, שאנחנו בונות אותה ממש עכשיו, כראות עיננו, לפי עושר דמיוננו. ואזכר בקול רם בהנחיות שקבלנו עת פסענו לתוך הסצנה, ׳היו סקרנים׳, יעץ לנו שחקן במדי מלצר, ׳רק הסקרנות תוביל אתכם לחוות׳ ו׳התנהגו כמבוגרים אבל תתעו כמו ילדים, רק כך תגיעו להרפתקאות׳. ובכן, חוויה נפלאה, בת שעתיים שהסתיימה בהרכב ג׳אז מלבב ומסיבה סוערת בקומה העליונה. ובAfter Party פרטי על קפה ועוגה.

בשבת, אשכים קום לקפה של בוקר עם מיכל בלב הסוהו,

אחר כך נצעד יחדיו לטוסט אבוקדו היומי ב Gitane,
ומשם לסיור במנהרת הזמן, ל Tenement Museum
(תודה יעל על ההמלצה).

הסיור מתחקה אחרי שתי משפחות חייטים, מהגרים יהודים ממזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה. אנחנו מטפסים בגרם מדרגות בן מאה חמישים שנים, מתבוננים בפגעי הזמן, בשינוי המודרנה והזמן החדש. לומדים על הגירה, התערות, המתח שבין מסורת לקדמה, על דור המהגרים והדור החדש. העיניים קולטות עיתון באידיש, חנוכיה, כתובה, סמלים יהודיים, שחודרים את נשמתי, אלה בהרבה מובנים, בני משפחתי (מהצד השני:-). הסיור אורך שעה, הוא קליל ומעניין כאחד. אנחנו תרים את בניין המגורים של תעשיית האופנה, של חייטים זעירים, שכמעט ולא שינה את פניו מאז 1863, השנה בו אוכלס. הסיור מלווה במסמכי הגירה מאליס איילנד, ששופכים אור על התמונה, ונתונים היסטוריים מעניינים שבונים סיפור ואוירה.

צהריים מאוחרת נאכל ב Mercer Kitchen, נפרד לשלום אחרי קפה ועוגית, ואני אמשיך לתור בחדווה את העיר. הרגליים ישאו אותי לשוקולדריה ותיקה,  Mariebelle New York, חגיגה של שוקולד אנין וחינני במגוון צורות וטעמים, מעוצב כמו תכשיט יוקרתי, חגיגה של קניה, והדובדבן:  Cacao Bar,
קפה ועוגות, כוס יין ושוקולד, מקום קסום לאתנחתא מתוקה מהמולת העיר והקשיחות המקיפה, כולו מעוצב בתכלת מוזהבת, כיאה למעמד. 

התחנה הבאה, היא ה תערוכה! רישומים נאיביים ופשוטים של ג׳ון לנון. ברקע מתנגנים שיריו, וליד כל רישום הסבר קליל בשפה נהירה, על ההקשר הביוגרפי והרקע ליצירה. אני מתמוגגת! פתאום השירים, מקבלים משמעות אחרת, רגע אני דומעת, ובשני, צוחקת, ולסיכום, קונה לא׳ טריקו למזכרת.

יום ראשון, חביב על הניורקרים במיוחד. אני פותחת אותו בטוסט האבוקדו הקבוע...;-) וממשיכה לברוקלין, לשוק הפשפשים,  Brooklyn Flea market . ובכן, ברוקלין שוקקת חיים! שוק נפלא שיש בו הרבה יד שניה ווינטאג׳ אבל גם תיקים ותכשיטים, שעוצבו במיוחד, ואין שני להם בעולם. מקרוסקופים מהמאה הקודמת, מצלמות באות בימים, ומכונת כתיבה אחת, שהרטיטה את ליבי. ׳כמה מילים את מדפיסה בשעה?׳ שואל אותי הרוכל החביב... ואני עונה, שאותי עדיף לשאול....׳כמה מילים את חושבת בשעה?׳ . 'המון', אני חושבת לעצמי בחיוך.

באותו מקום בדיוק, נערך מדי שבת שוק האוכל המקסים, שכבר כתבתי עליו בעבר. בנובמבר, יכנסו השווקים למתחם סגור ומקורה לקראת החורף הממשמש ובא.
שיטוט  לוקלי ברחובות מוביל אותי לגלריות קטנטנות, לחנויות מתוקות, ולצמד כותבי שירה על מכונות כתיבה, בקצה הרחוב, שנראים כמו תמונה בשחור לבן, משנות השבעים, שהיו ואינם. שירי בוב דילן מתנגנים לי בראש, אח...! אין על ניו יורק!

ארוחת צהריים חביבה ומסיבת פרידה מהעיר אני עורכת ב Bakeri גם כאן כמו בGitane, לוקחים רק מזומן;-)
ובכן, חצר פנימית מתוקה, ריח אפיה, מלצריות במדים כחולים ומטפחות מתוקות, כלי אוכל יד שניה, ו ה מ ו ן אוירה.
בריוש גבינה ותרד, סלט אשכוליות ואבוקדו, לקינוח קפה ומאפה...אגב, הבעלים של המקום פתחו לא מזמן מסעדה חדשה בקצה הרחוב, אאלץ לחכות לפעם הבאה!

אוקטובר בעיר, 

הוא חודש כתום,

דלעות כעורות,

צמרות העצים מאדימות,

מגפיים, מעילים ומטריות,

רוח נושבת,

ואני כבר עד כלות מאוהבת,

בתפוח הגדול,

ובחוויות שכל ביס מביא איתו.