לא תאנוס

לפני כשבועיים בשיחת חברים,

סיפרתי לע׳, איך אני מתנהלת כשאני בנסיעה לבד.

פעם לפני הקורונה, הייתי נוסעת הרבה, 

אני מרגישה ב׳בית׳ בדי הרבה ערים,

ניו יורק, תל אביב, סן פרנסיסקו או פריז,

(ולא, אני לא מדברת על הפבלות בברזיל…)

לכאורה, מקומות בטוחים, ועדיין,

יש לי כמה כללים די נוקשים ליציאת ערב בגפי. 

(חברות, על השורות הבאות אתן יכולות בכיף לדלג,

הייתן כותבות אותן לבדכן, לו הייתן מתבקשות,

אתן בעניינים האלה, אלופות)

אז להלן הכללים שלי ליציאת ערב:

לעולם לא אצא לארוחת ערב בעקבים, שמא אצטרך לברוח.

את דלת חדר המלון אנעל היטב, עם בריח עליון.

פעם, עזבתי מלון בוטיק באמצע הלילה,

כי גיליתי שאני האורחת היחידה, 

החדר שלי היה בקומת קרקע,

ופקיד קבלה, היה הרבה יותר מידי נחמד.

הוא התעקש להראות לי איך עובד המפתח ואיפה בדיוק המיניבר.

אחר כך אמרה לי חברה שאני ׳היסטרית׳,

אני קוראת לזה ׳אינטואיציה בריאה׳.

בכלל, שונאת חניונים בשעת לילה, 

גם מעליות לבד עם זר, לא עושות לי טוב.

לידיעת הציבור, מטריה יכולה להיות כלי נשק נהדר, 

גם בקבוק פלגרינו קטן מזכוכית,

בטלפון, אדבר בקול רם, 

וכן, אם אין לי עם מי לדבר, כי בבית כבר ישנים,

סתם להרתעה, בקולי קולות, אעמיד פנים.

יש לי אפליקצית חירום, על הנייד, לי, לבנות,

והכרחתי את כל חברותי ובנותיהן להתקינה,

ממליצה! 

אני אגב, ממש לא נועזת.

אינני מדברת על לילה תחת כיפת השמיים לבד,

כמו שמיה טבת דיין כתבה במאמר המדוייק והחזק שלה.

חוץ מאליס מילר, 

לא מכירה הרבה נשים שנוהגות לישון בדד במדבר,

פשוט הפחדתם אותנו...

תקראו את הספר של האישה האמיצה הזאת,

תראו איך זה נגמר שם.

בקיצור,

חוזרים לשיחת חברים מלפני שבועיים,

אני פורסת את מישנתי הסדורה,

בלהט ותשוקה, ׳שרוני סטייל׳,

א׳ מניח יד מהסה על ברכי,

כל הגברים מהנהנים באמפטיה, 

אבל ברור לי שאין כאן באמת הבנה. 

כי זר לא יבין זאת.

אגב, סטארטאפ מדהים שמדמה הטרדה מינית,

(לקוראים עד סוף הפוסט, מובטח)

זהו,

הביקור הסתיים, האורחים עזבו,

ואני נשארתי עם קצת כלים בכיור והמון מחשבות מציפות.

השפה העיברית עושה עוול, איתנו הנשים. 

כן, בסוף שורש הבעיה, מתחילה במילה הנאמרת והכתובה. 

׳נקבה׳, נחשו מאיזה שורש...? 

מול זכר וגבר, שורשים הרבה יותר מחמיאים. 

והמילה ׳בעל׳, גם ׳בעלים׳ וגם ׳בועל׳, 

מילה שהיא בעליל בעייתית. 

זאת לא אמורה להיות ׳מחאה נשית׳, 

זאת אמורה להיות מחאה אנושית.

לכל גבר, יש אמא ואחות או בת, 

דודה, ובת דודה ואחיינית מתוקה.

אז איפה אתם גברים? 

למה לא שומעים את זעקתכם סביב האונס בקפריסין, האונס בשומרת,

האונס באילת, ההטרדות המיניות, אלימות כנגד נשים? 

למה אתם לא מחרימים שחקני כדורגל אנסים?

למה אתם ממשיכים להרים לזמרים, שחקנים ופוליטקאים מטרידנים? 

אולי במקום להפחיד ולהזהיר את הבנות, 

נחנך את הבנים לכבוד, לרגישות ולאחריות.

כדי שננצח במערכה, חייבת להתקיים ברית בין המינים, 

עבודת צוות משותפת למיגור אלימות נגד נשים. 

וכן, אנחנו צריכות אתכם, מגוייסים! 

מלחמה רב מערכתית 

הטיפול בנושא הזה, אמור להיות טיפול רב מערכתי. 

חייבים להיות לו שותפים במערכות החינוך הפורמאליות והלא פורמאליות, 

בתקשורת ובמדיה, בחקיקה, באכיפה, בענישה מידית וחמורה.

איפה חבר הכנסת שיוביל הצעת חוק שתחייב חשיפת פדופילים? 

איפה השופט שיפסוק סופסוף גזר דין קשה למי, שחרב חייה של נערה צעירה? 

איפה ראש הממשלה? וראש הממשלה החליפי? ואיפה הנשיא? 

איפה העיתונאי שיגיד 'לא' לראיון עם כוכב מפורסם שהורשע בעבירות מיניות, 

איפה הבמאי, שיסרב ללהק אותו לסירטו הבא....? 

הראו לי ערוץ חדשות שלא נותן במה לפדופילים עם דמעות תנין, 

מספר בדיעבד את הצד ה'תמים' שלו,

ואבחר בו להיות הערוץ שלי. 

די, מספיק, 

מאסנו כבר בציוצים/ פוסטים/ וידאו/ 

מלאים עיניים מצועפות אמפטיה והזדהות.

תעשו! 

תקצו משאבים, תחוקקו חוקים, תאכפו, תענישו, 

ולא, אל תרחמו וכבוד הנשיא,

תפסיק להמתיק עונשים. 

תחשפו אותם!

איך זה יכול להיות שאני מכירה כל כך הרבה נשים, 

שעברו הטרדות מיניות ואונסים מזעזעים? 

ואיני מכירה אף אנס או פדופיל? 

למה אנחנו שומרים על פרטיותם של עבריני מין? 

הגיע הזמן לחשוף את פרצופם, 

של מורשעים בעבירות מין ובעבירות אלימות נגד נשים, 

לחשוף אותם, את שמותיהם ואת כתובתם, 

המדינה צריכה להגן על הקורבנות ולא על תוקפיהם.

ולפני שנפרד,

כמה כלים מועילים, 

אפליקציה, מיזם, ספר ומאמר,

לעורר עוד מחשבות ולייצר עוד עשיה.

Sekura

אפליקציית בטיחות לנייד 

שתסייע לכן להרגיש בטוחות בלילה לבד.

מטלפון למשטרה בחיוג ישיר, 

התראות לרשימת חירום עם מיקום,

צלצול טלפון ועד סירנת משטרה,

להתקין לכן אפליקציית בטיחות Sekura ולבנות עכשיו.

OtheReality

איך זה מרגיש להיות מוטרדת...? 

ממש לא לנשים בלבד.

חווית מציאות מדומה, סדנאות ומחקר משותף. 

איפה עובר הגבול בין מחמאה להטרדה? 

מה תפקידו של מי שנקלע כצופה לסיטואציה? 

את המיזם המדהים הזה פגשתי לראשונה לפני כשנה,

כשישבתי לשיחה מרתקת עם פרופ׳ מוטי נייגר 

וסיגל הראל מור להדגמה בUnbox, 

חממת היזמות של אוניברסיטת בר אילן. 

אב (מוטי) ובנו (יאיר),

שפיתחו יחדיו סרטון באמצעות טכנולוגיית VR,

ומאפשר להכנס לנעליים של קורבן הטרדה מינית. 

מפגש חווייתי עם סיטואציה,

שממשיך לסדנא שהיא דיון חינוכי ערכי,

ועל הדרך אוספים מהמשתתפים data,

ומעמיקים את המחקר בתחום. 

הסדנאות מתאימות לסביבות עבודה,

אקדמיה, בתי ספר ומסגרות חינוך.

אנשי חינוך, צרו קשר  OtheReality

למאמר של מיה טבת דיין

ביג דיל, אז עוד ילדה נסוגה מהמרחב הציבורי.

הספר של אליס מילר

אליס מילר

!מומלץ