פופיק / יערה בר
כְּשֶׁהָיִיתָ קָטָן שָׁאַלְתָּ אוֹתִי
לָמָּה יֵשׁ לְךָ פּוּפִּיק.
אָזְנַיִם כְּדֵי לִשְׁמֹעַ
אַף כְּדֵי לִנְשֹׁם וּלְהָרִיחַ
פֶּה כְּדֵי לְדַבֵּר וְלֶאֱכֹל וּלְנַשֵּׁק
יָדַיִם לְחַבֵּק
הַפּוּפִּיק הוּא מַזְכֶּרֶת, אָמַרְתִּי
מַזְכֶּרֶת בְּאֶמְצַע הַבֶּטֶן.
בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ הָיִיתָ מְחֻבָּר אֵלִי.
וְגַם לְךָ יֵשׁ מַזְכֶּרֶת מִמֶּנִּי אִמָּא?
אֲמָהוֹת לֹא צְרִיכוֹת מַזְכֶּרֶת
הַאֲוִיר שֶׁהֵן נוֹשְׁמוֹת מַזְכִּיר לָהֶן
וּמָה שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת
וְשִׁיר בְּרַדְיוֹ
וַעֲרֵמָה שֶׁל חוֹל
וְכֶלֶב
וְחָתוּל
וְאֶבֶן יָפָה
וּמְכוֹנִית
וְיָם
וְעֵץ
וְחִיּוּךְ
וְתֶפֶר בְּגַרְבַּיִם
וּפֶתֶק בְּחֻלְצָה
וּבְכִי
וְצִפּוֹר
וּסְוֵדֶר
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ קַר
ממש לפני סיום המפגש הכנה והמרגש
עם הנשים המופלאות מאחורי ׳שפת אם׳,
נשלחת בצ׳ט של שעת ספרות, הודעה.
ע׳ חתומה עליה.
אני מתלבטת אם להתעלם,
או לקרוא לרגש בשמו.
הפיל הגדול הרי במרחב הזה,
מתחילת המפגש,
הוא נוכח, יושב לי בבטן בתעוקה גדולה.
וההודעה של ע׳ לוחצת לכולנו על נקודה רגישה.
אבל הנשים,
האמיצות שהתכנסו כאן,
מורידות לי להנחתה,
אני בוחרת בכנות.
הפיל שבחדר,
הוא האשמה.
והיא כבדה.
האשמה, בה אנחנו מחזיקות.
אנחנו, הן אמהות התפוצה.
אנחנו, ליתר דיוק,
הן הישראליות לשעבר.
אלו , שעזבו לפני עשורים את המדינה.
מגדלות משפחות בשפת אמנו, בלב חצוי.
הילדים שלנו,
חלקם/ן כאן, חלקם/ן, שם.
חלקם/ן עשו עליה,
חלקם /ן עשו צבא,
חלקם/ן לא.
מצד אחד,
ממרחקים,
אנחנו מחזיקות בתחושת שותפות גורל אמיתית,
עושות ככל יכולתנו, הכי, הכי.
אבל אנחנו לא באמת נושאות בנטל,
לא מקריבות את היקר לנו מכל.
אילה דקל, מבקשת את רשות הדיבור,
ואומרת, ׳אין מקום לאשמה׳,
ואבישג רבינר, והדס ליבוביץ, ושני הדר, ואוריין צ׳פלין,
ויערה בר, מחזקות אותה ואומרות פה אחד,
׳אנחנו לא רוצות עוד ילדים מגוייסים,
אנחנו לא רוצות עוד מלחמה.
אנחנו רוצות ילדים שחיים בשלום,
ואנחנו רוצות את כולם/ן בבית עכשיו.׳
הן מדברות גם בשם שרון רשב״ם פרופ ויעל גובר,
השותפות שלהן לאסופה המופלאה,
ופורצת הדרך הזאת, שפת אם.
ומדברות ללב של כולנו,
את אותה השפה שלנו, של האמהות.
ואז יערה בר,
מבקשת לקרוא לנו שיר, פרי עיטה.
׳פופיק׳, ועכשיו העיניים של כולנו מצטעפות.
לכבוד יום הכיפורים הבא עלינו,
אני מבקשת להעביר את האשמה,
למי שבאמת ראוי לה,
ממשלת ישראל העלובה.
אתם המנהיגים. את האשמים.
קחו אחריות.
את האשמה לא ישאו האמהות,
החפצות בחיי ילדיהן/ם,
לא אלו שבתפוצה ולא אלו שבמולדת,
אנחנו טובות בלייצר חיים, לאהוב, לטפח, להזין,
לחנך לערכים, לגדל, לחבק, לעודד, להכיל.
ואנחנו לביאות,
כשזה מגיע לילדים/ות שלנו.
ראו הוזהרתם.
יום הכיפורים בפתח,
מצרפת שלושה ספרים,
שעשו לי את השנה האחרונה,
ויככבו כמובן בשעת ספרות.
המלצת צפייה אחת, מצויינת,
סרט המופת של האחים היימן,
שעוסק ברילוקשיין, אמהות, אשמה וזהות,
וגרם לי לתעוקת פופיק קשה.
ושני שירים שנוגעים עמוק בנשמה,
׳פופיק׳ / יערה בר,
׳מה שלומך אחות׳ /נעמי שמר,
בביצוע המרגש של,
ריימונד אבוקסיס וחווה אלברשטיין- כאן
׳תפילת האמהות׳/ יעל דקלבאום,
של 'נשים עושות שלום'.
אין מקום כזה/ שפרה קורנפלד
יד ענקות/ דנה ג פלג
יום חמישי
7.11.24
בני טובים/ כנרת רוזנבלום
יום חמישי
12.12.24
ומופע אחד, יחיד ומיוחד,
של אחיותינו מ׳שפת אם׳ במולדת.
