,בתוך ההמתנה מורטת העצבים הזאת
,אני מבינה
.שהרע והטוב עוד לפנינו
,בענווה, אני גם מבינה
.כמה אני לא באמת מבינה
, והנה, הנשיא, שכל כך חששתי מכהונתו
,הוא היחיד, שמפיל מורא על ממשלת החורבן
,ופתאום נראה שיש עסקה
,ושהם/ן חוזרים/ות הביתה
,והלב יוצא אליהם/ן ואל המשפחות
,ומי יודע איך ישובו אלינו
,וכמה סבל
,ואין לי מילים
.הן אבדו לי לפני חמישה עשר חודשים
,ואז מגיע הסרטון האוטופי הזה
,של יוני בלוך
,והשיר הנפלא של ברק פלדמן
.ומזכיר שמותר ורצוי לאהוב ולחלום
,ומאחר ואיבדתי את חדוות הכתיבה
,אני בורחת לספרים
,והם מעניקים אסקפיזם טהור
,וכשאני נפגשת איתכם/ן
,אני מרגישה כדברי השיר
,שחוץ מזה אין מה לדבר"
,חוץ מזה זה לא יעזור
,משהו אחד יסתדר
"ומשהו אחר יעבור
ואיזה מפגש מרנין היה לנו עם נילי לנדסמן
.ו'הפועלות' שלה
מחכה לכם/ן עם 'חנינה' של מאיה וקסלר
יום חמישי
6.2.25
