בחלון
הֵן יָשְׁבוּ לַחַלּוֹן,
רְפוּיוֹת,
נִנּוֹחוֹת,
עֵירֻמּוֹת.
הֵן יָשְׁבוּ לַחַלּוֹן,
מְשִׂיחוֹת עַל הָא,
הַהִיא וְהַהוּא.
עֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הֵצִיצוּ בָּהֶן,
נָעִים עִם הֶמְיַת הָרוּחַ,
וְהַשִּׂיחַ, וְהַכְּאֵב, וְהַצַּעַר,
וְהַנֶּחָמָה, וְהַלֵּאוֹת,
וְכֹבֶד הַגִּיל,
וְהַחַיִּים וְהַמִּשְׁקָל,
וְהַצַּלָּקוֹת וְסִימָנֵי הַמְּתִיחָה,
וְהַקְּמָטִים,
וְהַחֲרִיצִים שֶׁנִּיקְּבוּ בָּהֶן,
אַכְזָבָה וְעוֹד אַכְזָבָה,
וְהַדְּמָעוֹת שֶׁנִּיקְווּ בְּעֵינֵיהֶן,
וְהַתִּקְווֹת הַקְּטַנּוֹת,
שֶׁעוֹד שׁוֹכְנוֹת בַּסֵּתֶר,
בְּמַעֲמַקֵּי לְבָבוֹתֵיהֶן.
לצאת מהארון
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁקֵטִים,
בָּאָרוֹן הֶחָשׁוּךְ,
הֵם קוֹרְאִים תִּגָּר,
עַל כָּל חַבְרֵיהֶם הַמּונוֹכְרוֹמְטִים,
כְּאוֹמְרִים,
לָנוּ, הִיא הִקְדִּישָׁה מַחְשָׁבָה,
בְּנוֹ, הִיא מַמָּשׁ בָּחֲרָה,
אִתָּנוּ, הִיא הֵעֵזָּה,
אַחֲרֵיכֶם, סְתַם הֲלָכָה שׁוֹלֵל.
הַבוֹ לָנוּ כְּבוֹד מְלָכִים,
הַלֹּא אֲנַחְנוּ מִכְנָסַיִם פִּרְחוֹנִיִּים.
אֶת הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה הֵם מַחְרִישִׁים,
לֹא, הֵם לֹא יַחְשְׂפוּ
אֶת צְפוּנוֹת כַּפְתּוֹרָם בָּרַבִּים,
וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְאֲחֵיהֶם הַקּוֹלָבִים.
לֹא, הֵם לֹא יְגַלּוּ לְעוֹלָם,
שֶׁהֵם עֲדַיִן שְׁבוּיִים בְּחֶשְׁכַת הָאָרוֹן,
וְטֶרֶם רָאוּ אוֹר יוֹם.
ובכלל לא ידעתי,
שאני כותבת שירה,
הכל בזכות,
מיה טבת דיין,
האחת והיחידה...!
'עשרת ימי כתיבה',
קראו למשימה,
שבע דקות ביום,
כמו שבע דקות,
בגן עדן של ניסיון.
מתנה נהדרת,
מבית היוצר של מיה וקהילה כותבת.
(אגב, לא רק לימי קורונה),
אני כבר הענקתי בשימחה,
לחברה אהובה ויפה.
