.על גלות, גאולה וחג ההודיה

חזרתי מניתוח קטן, 
ואין לי מי שיאסוף את הילד מהגן.

האמת, אני לא מכירה כאן אף אחד,

אין לי אפילו רופא מטפל. 
עברנו רק לפני כחודש,

ואני כבר על שולחן הניתוחים, 

אין מה לדאוג, לא משהו רציני, 

רק מהעניינים האלה, הסתם מעצבנים. 

אני דוחקת ברופא, שינתח מהר, 

שאספיק לאסוף את הבכור מהפעוטון.

הוא מחייך אלי וברכות אומר לי,

׳גברת אשכנזי, לא תוכלי לנהוג היום.....׳

אני מתקשרת בדמעות למנהלת ההודית הקשוחה,

של 'הגן המונטוסורי האמריקאי הבינלאומי', 
כן, כן, ממש כך הוא נקרא.

(ובמבוכה רבה אודה בפניכם,
כמה הרשים אותי השם הארוך הזה,
שחיפה על כלום, הבל הבלים,
וכמה הלכתי שולל אחר,
נוף המרינה מהחלון של הגן...)

אני מבקשת אם אפשר,
שישאר רק היום  לafter care,

אני באמת לא מכירה אף אחד. 

מאז שעברנו לכאן, 
אנחנו חולים ללא הפסקה, 

פעם הוא, פעם אני,

פעם שנינו. 

הרופא מסביר לי בשפה גבוהה מה קרה לי,

ואיך לטפל עכשיו. 
הוא רושם לי אנטיביוטיקה,

ומדבר בקצב מסחרר, אני לא קולטת מילה, 

מתבוננת בתנועת השפתיים שלו, 

ומרגישה לבד בעולם,

יותר גרוע מזה, 
אני בודדה על גג העולם.  

והאמת, עם כל הכבוד לרופא, 

הוא לא צריך להסביר לי דבר.

אני יודעת, איך גוף ונפש שלובים יחדיו,

איך אני עצובה, 
איך אני נופלת לרחמים עצמיים בכל בוקר מחדש, 
איך העיניים שלי דומעות מכל שיר,

איך כאב פיזי מפלח את ליבי,

בסיום כל שיחת טלפון עם אמא שלי. 

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

כי מועקה יושבת לי עמוק בבטן חזק,

אני עוד כואבת את הפרידה.

כמה כמהה אני לחיבוק, לכנות, לחום,

כמה כמהה אני לקול מוכר, לשפה שלי.

כמה מתגעגעת אני למכורתי, 
לכור מחצבתי, למולדתי,

למי שהייתי, למקומי. 

עכשיו, אני נשמעת לעצמי עילגת כל כל,
המילים הפשוטות נתקעות לי בקנה הנשימה.

הוא לא צריך להסביר לי דבר,

אני יודעת שקשה לי עכשיו, 
אני בודדה ולכן אני חולה.

והבכור, כמו כל הילדים, 
בחושיו החדים, מרגיש אותי.

אז לאות הזדהות או לאות מחאה, 
או לשתיהן כאחת, 

גם הוא חולה ומתחלה, ללא הפסקה.

ואני כבר כל כך עייפה,
מותשת מהמעברים החדים,

בין חופשת מולדת קייצית חמה ומחבקת,

לניו יורק הקרה והמושלגת.

אני עדיין לא יודעת לווסת את המהמורות הרגשיות,

את ערבוב הטעמים המתוקים והמרים,

בין חדוות הגילוי ונגיסות מתפוח התאווה,

בין הסקרנות והסיפוק שבעצמאות, 

לתהומות העצב, הזרות, הניכור,

הלבד. 

כן, אני יודעת שאני אשמה, רציתי ניו יורק,

רציתי את כל החוויה האמריקאית בהוויתה.  

סירבתי לבדוק שכונות ישראליות, 

גם לא את בית הכנסת ליד הבית, 

'קונסרבטיבי', מה זה בכלל?

׳זה גלותי׳, 
חשבתי לעצמי, בהתנשאות צברית.

מה לי, ישראלית, אתאיסטית וחילונית
מה לי ולזה?

בפעם הראשונה, שפקדנו את בית הכנסת השכונתי, 
ישב א' כל התפילה עם כיפת נשים צחורה, 
לבנה מתחרה. 

אף אחד, אגב, לא אמר מילה.

׳יהודיה׳ כתוב בתעודת הזהות,
אבל לו שאלתם אותי אז,
הייתי אומרת שיהדותי,
היא היסטוריה, מסורת ומשפחה,

חגים וקידוש ביום שישי.
ובעצם, מעולם לא ניתנה לי זכות הבחירה,
כי נולדתי לאם יהודיה.

רציתי לצאת אל העולם הגדול, 
לחוות אותו במלוא עוצמתו.

להיות קצת לבד, 
רחוקה מהשבט, רחוקה מהחבר׳ה,

רציתי ללמוד שפה, לאמץ תרבות, 
להיטמע בסביבתי. 

רציתי לשנות קריירה, 

להפסיק להתעסק בחינוך, 
בהיסטוריה והגות יהודית,

רציתי להוריד את המשא הכבד
של עמי מהגב שלי.

וחוצמזה, אמרנו, כמו כולם, 
אוטוטו חוזרים.

אמרתם שנתיים? 

אז לפחות שנתיים, שיהיו לי חיים א ח ר י ם.

אני רוצה לכתוב עכשיו את הסיפור שלי.  

לקטן אני אומרת, שהוא ׳ילד העולם׳,

מעכשיו נגלה אותו יחדיו, יד ביד.

אומרת ועושה, מבטיחה ומקיימת חיש מיד.

מסביבי בתחילה, 
רק אמריקאים, איראנית אחת ושני צרפתים.

זהו, עכשיו אנחנו ׳מתנסים׳ אני מכריזה,

והלכה למעשה, מתאהבת באמריקה בשמחה. 

יעלי מסתכלת עלי, כאילו ירדתי מהפסים,

׳תגידי מה נהיה איתך, שכחת מי את?׳

היא אומרת לי באהבה ללא מילים.

בסבלנות של חברת ילדות,

מביטה בי עושה détour ענק,

בדיוק בשביל לחזור,
אחרי שנים, לאותה הנקודה. 
אז היא תגיד לי בעיניה הטובות, 
'ידעתי, זה חזק ממך....'

יחלפו רק מספר חודשים, 
וכבר אמצא את עצמי שוב, 

במחלקה ללימודי יהדות לתואר שני  בYU, 

מסביבי כולם דתיים, 

ושוב אני נטע זר בטי שירט וג׳ינס.
בדיאלקטיקה של חיי, 
אני 'שייכת', 'לא שייכת' לכאן.

כעבור שנתיים, 
ארשום את הבכור, הקטן לגן יהודי,

זה, שאת בית הכנסת,
שלצידו סירבתי אז לבדוק. 

אני מתחילה להבין,
את כוחה המיוחד של קהילה בתפוצה.
אני מתאמצת להיות קשובה לצרכים שלי,
ומבינה נכוחה את הסתירה.

זה חזק ממני, אני חייבת אחיזה.

אני חייבת שורשים, אני חייבת חיבורים,

אני חייבת תוכן וערכים, 
אני חייבת להיות אותנטית לעצמי, 
אני לא יודעת ל'התחפש',

אני חייבת קשרים משמעותיים. 

אבל אני עושה את זה כך הזמן,

לצד פלירטוט מלא עם הסביבה הקרובה. 

אני נזכרת בעליה הרוסית של נעורי וילדותי. 

כמה מכמיר היה לראותם, מדברים בשפתם,

מתאמצים לקרוא עיתונות משם, 

מכתתים רגליהם למעדנייה השכונתית,

רק כדי להתענג על ניחוחות ילדות,

על טעמים מארץ רחוקה. 

האם גם אני נוהגת כך?
האם גם אני נראית כך? 

׳להיות מהגר זה פתטי.... ׳,
אמר לי פעם חבר יקר, 
עכשיו אני מבינה בכאב, כמה הוא צדק.

תעבור עוד שנה, ויקראו לי פרופסור,

אני אלמד  בState University of NY  

במחלקה ללימודי יהדות.

דרך האמהות וההוראה, 
תתבהר לי לפתע יהדותי באור חדש.

היהדות שלי היא תרבות, היא סל ערכים,
היא לא דת. 

את אותו ריקוד דואלי ארקוד שוב בוואלי,

כשנעבור לקליפורניה. 

אבחר לגור בשכונה אמריקאית לחלוטין,

איילת תגיד לי שזה ׳רחוק׳, ואני לא אבין ממה. 

הילדים שלי יהיו בין הישראלים הבודדים בביה"ס, 
שייכים לאחוז יהודים קטן,

יבואו איתי חשבון על 'להיות' ו'לא להיות'. 

במקביל, אדחוף אותם ללא הפסקה,

לחוגים וההעשרה בעברית,

לסדרות חינוך ארוכות במולדת, 

לספרות, לשירה, לתרבות עברית בהוויתה.

אזפזפ בין בתי ספר יהודיים לאלו הציבוריים,
לא עושה 'הנחות' לא נותנת עדיפות, 

מחליטה רק לפי טובת הילד ואיכות המורים.

וכל הזמן מחפשת איזו דרך ביניים,

את העמק השווה, 
בין ייחודיות לצד השתלבות,

בין קודש וחול, בין קטן לגדול, 

בין מציאות לחממה,

בין יהדותי, לישראלותי ולעולם הרחב. 

חיים מלאים באמריקה בין קהילות,

אמרתם בין זהויות?
אמרתם משבר?
אולי אם אפסיק להגדיר, 

יהיה לי קל יותר. 


עברו מאז כמעט שני עשורים ביעף,
את חיי כאמא בחרתי לחיות בניכר.

אבל אני עדיין מזפזפת ללא הפסקה,
עדיין מחפשת את מקומי בעולם. 
בין עולם של אסתטיקה ועיצוב,
לכזה של היסטוריה, הגות וחינוך.
בין דירקטוריון אמריקאי למהדרין,
לחאקי הזרוק של הצופים.
בין עברית לאנגלית וצרפתית.
כמו פרפר משחר לחופש,
ומחפש טעם לחייו, 
אנחת כל פעם על פרח אחר,
מחפשת אותי. 
מי אני? 

ולמה כל כך חשוב לי להגדיר?
האין ההגדרה מדירה?
האין ההגדרה מצירה?

כמעט שני עשורים חלפו מאז.
שנים ארוכות, של הצטיינות יתירה,
בהעברת משבר הזהות לדור הבא. 
ושאלת השאלות,
האם לא כדאי שיהיו אמריקאים ודי?
(הרי עד לפני שבועיים זה נשמע נחמד למדי...)
ואם אנחנו כבר כאן,
אז מה מהי המשימה, 

ומהו בכלל חינוך יהודי בתפוצה,
מה להביא מהישראליות,
מה לקחת מהאמריקאיות,
מה לשמר מהיהדות, 
כן או לא עברית, ולמה בכלל?
ואם כבר עברית, כמה משקיעים,
להתעקש על הרמה, לתקן שגיאות הכתיב?
ורק כשאני כותבת את אלו המילים,
אני מבינה כמה תמיד התחבטו בכך תמיד היהודים.
בין מנדלסון לשפינוזה,
הרצל ופינסקר,
נפוליאון ומועצת הזקנים,
שאלות אמונתינו, נאמנותינו,
זהותינו והשתלבותינו,
רקומות בחוטים לאורך דברי הימים.

כמעט עשרים שנים בארץ רחוקה,
והיום ביום הזה ממש, בבוקר חג ההודיה,
כששריפות ענק משתוללות במולדת,
אין דוגמא בוערת מזאת לקונפליקט חיינו בתפוצה.
מחד, 
ברכה והודיה על הדרך והמסע,
לצד תחושת שייכות, התכנסות ותכונת חג.
ומאידך,
דאגה כנה, השלמה והבנה שלנצח אהיה חצויה.
וכן, יש לי כבר מי שיאסוף את הקטנה מביה"ס או מהגן, 
ועדיין לפעמים אני מרגישה בודדה,
כי בסופו של יום, 
'אדם בתוך עצמו הוא גר...'

מעניין לעניין, באותו העניין

מהארכיון,

כמה טוב שבאת הבייתה

אנטישמיות, זאת את?

מתנחלת, יורדת ושמאלנית

רדודים, נמאסתם

שניה לפני שהפכתי קשוחה

לא נוח לי לדבר על ישראל

מי אני?

אני תמיד נשאר אני

ניצחון קטן, חגיגה גדולה

שמעתם מה קרה בדיוויס, או אז מה בעצם את עושה?

להפריח את השממה

חזק ואמץ, עלה והגשם

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה

אקס מיתולוגית

שלום לך ארץ נהדרת

ליבי במזרח

הקשר היהודי

פיצול אישיות

תודה שנתת

סיפור על אהבה ואור

                                                                                                  מתוך הסרט, 'סיפור על אהבה וחושך'

'הנורמליות היא בריחה מהחיים'

עמוס עוז/ קופסא שחורה

אתמול קמנו מהשבעה,
מהאבל על הבחירות האחרונות.
אתמול קמנו מהשבעה,
ניערנו מבגדינו את אבק האכזבה,
הישרנו מבט קדימה, 
ושבנו מיד לשיגרה, לבועה.
אתמול קמנו מהשבעה,
ובאנו יחדיו כקהילה,
לחגוג את עמוס עוז, האיש והאגדה.
התנחמנו בחוכמתו, התחממנו לאורו,
התענגנו על שפתו העשירה, המדוייקת, החדה.
התרפקנו על ערכיו, על נימוסיו, על רגישותו,  
כמו היה האיש 'שמורת טבע', 
לתכונות, שפסו מן העולם.
אתמול, התמוגגנו כולנו מכישרונה, 
אצילותה ויופיה של נטלי פורטמן,
שעה שפיזרה מעלינו אבק כוכבים,
ומילים אמיצות חודרות לבבות,
הרטיטו את קהל השומעים.
היה זה ללא ספק אחד הערבים היפים,
כזה שיכנס לדברי הימים של פסטיבל הסרטים SVJFF.
אם יש יושב במרומים, הוא עדי,
כמה הזדקקנו לערב שכזה,
אחרי מפח הנפש של השבוע האחרון.

'אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין,
אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה.
אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס,
אם אין לו כוס, יש לו כפית,
לכל אחד יש כפית.'/ עמוס עוז

אני יושבת באולם הבית, 
קשובה קשב רב לאיש על הבמה. 
עבורי, הוא הרבה יותר מסופר אהוב .
עמוס עוז הוא ממש כמו שמו,
הוא נביא כתב, לעיתים קרובות, נביא זעם בארצו.
אמיץ וגיבור, מרהיב עוז להשמיע קולו כנגד עוולות. 
עמוס עוז הוא מצפן, הוא מגדלור.

'מי שמאוהב בחלומות שלו, 

שלא ינסה להגשים אותם. 

מי שמגשים את חלומותיו, שידע, 

שמחיר ההגשמה הוא פשרה....'/ עמוס עוז

בחיל וברעדה, 
אני יושבת לכתוב את זה הפוסט,
'קטונתי', כך ממש אני מרגישה.
כי איך מתארים את אמן השפה העברית במילה כתובה?
עוז הוא סופר ישראלי, בכל רמ"ח אבריו.
הוא הצבר, הוא יפה הבלורית, 
הוא הקיבוצניק מחולדה.  
אבל הוא גם 'ילד החוץ', 
שהוציא את הספרות העברית מחשכת הגלות, 

אל הגאולה, לקום המדינה.

הוא זה, שמלווה אותנו בשעותינו הקשות, 

בימינו היפים ואלו שפחות.

הוא אנחנו, 

בדמו זורם גן יהודי, אינטלקטואלי, 

מנומס ומעודן, אבל הוא גם 'פוסט טראומטי',  

בדיוק כמו כולנו, הוא מפוחד ומצולק.

רק שזה לא מסמא את עיניו, 

הוא רואה את סבל בני דודיו.

עוז אוהב את אירופה וחושש ממנה,

עוז מאוהב בישראל וסולד ממנה. 

כמה הוא מיטיב לכתוב אותנו, 

את הסיפור שלנו,

את החלום ושיברו, 

את הפנים הרבות למציאות.

באיזה פשטות וגאונות, 

הוא כותב את המורכבות.

'סיפור על אהבה וחושך', 

הוא אומנם רומן אוטוביוגרפי קטן ומכמיר, 

שיכול היה להתרחש לכאורה בכל מקום, 

בכל תקופה. 

אבל הוא גם מסמך היסטורי, 

אתנרופולגי לנרטיב הציוני. 

תמונת הרקע ההיסטורית מבארת,  

מפרשת, מאירה את נסיבות חיינו,

מתרצת את פשעינו. 

היא תלויה לנגד עיננו כמו מראה,

לחושך ולרגעי החסד של אהבה.

ועוז, כמו ישראלי טוב,

מקפיד על 'התקווה',   

על הניצוץ, על הלפיד, 

גם בעידן של עלטה גמורה.

'לקחת ספר ולהפוך אותו לסרט, 

זה כמו לנסות לנגן קונצ'רטו לפסנתר בכינור.....'/ עמוס עוז

כבוד גדול עושה נטלי פורטמן לעמוס עוז, 
כשהיא מתייצבת הריונית וזוהרת על הבמה.
היא מדברת בשבחו ועל הזכות לעבוד 
עם גדול סופרי האומה.
אחר כך, הוא נוטל את המיקרופון ומשבח את עבודתה. 
באצילות, בצניעות, ברגישות ובחום, 
הוא מפנה אליה את הזרקור, 
ומחמיא לסרט, שנעשה בצלם סיפרו.
כמו עוז, כמו הקהל הרב, 
גם אני אהבתי את הסרט.
צללתי לימי ירושלים של המנדט, 
התרגשתי בהצבעה על תוכנית החלוקה,
רעדתי לשמע הפצצות על העיר העתיקה. 
לרגע, שבתי להיות הילדה מתחת לשולחן,
מביטה דרך חרירי התחרה, לעולם המבוגרים,

המילים, השתיקות, התקוות, האכזבות,

הסודות האפלים.
חסתי עליהם, חסתי עליו, חסתי עלי.
דמעתי, חייכתי, צחקתי, חשבתי. 
אהבתי את הסרט.
אהבתי את התעוזה של במאית צעירה,
אהבתי את היצירה הפואטית,
כמה היא מיטיבה לספר סיפור, אגדה.
גם על הכינור, נשמעה היטב המנגינה,
ממש שמעתי את בליל הצלילים והסיפורים,
מהם עשויים החיים והמכאובים.
אהבתי את המשחק המצוין של נטלי
בדמותה המיוסרת, 
הלירית, הרומנטית של פאניה האם. 
התעמקתי בדמותו של הבן והאב,
וחשתי את רוח עמוס מעל כולם.
קולנוע הוא אכן מדיום אחר,
אבל בסרט הזה, נשמע קול עוז בעוז.
למילה, יש משקל, למילים, יש כח רב.
'אדמה, אדם, דם, אדום'/ עוז

'לפעמים, התואר בוגד הוא אות כבוד,

שאדם יכול לענוד על הדש.

רבים מן המנהיגים הגדולים של המאה העשרים, 

כונו בוגדים בפי חלק מבני עמם.

צ'רצ'יל, כשפירק את האמפריה הבריטית,

דה גול, כשהוציא את צרפת מצפון אפריקה,

בן גוריון כשהסכים לתוכנית החלוקה,

בגין, כשפינה את כל סיני,

סאדאת, כשבא לירושלים,

רבין, כשעשה את הסכמי אוסלו,

שרון, כשיצא מעזה,

גורבצ'וב, כשפירק את האימפרייה הסובייטית.

לפעמים בוגד הוא תואר כבוד,

לפעמים בוגד הוא מי שמעז להשתנות...'/עמוס עוז

אקורד סיום,
בשבוע באחרון, 
הוא הוא השבוע הראשון לבחירתו של טראמפ, 
להבדיל אלפי הבדלות,
אנחנו מציינים בשבט המפרץ, 
טקס לזכרו של יצחק רבין ז"ל.
'כמה סימבולי' אני חושבת לעצמי,
שעה שהקראוואלי שרים, 'imagine'.
רוח חדשה מנשבת בעולם, 
במולדתי האהובה ובאמריקה שלי. 
רוחות חדשות מעירות שדים מתרדמתם, 
מנגנות היטב על כל חרדותי.
בימים, בהם המילה 'דמוקרטיה' יצאה מחוץ לחוק, 
'שמאל' היא מילה גסה, מרוססת בשיטנה, 
נפלטת במהירות מתיזה רעל לכל עבר, 'סססמולן'. 
בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
ומי שלא מיישר קו, הוא 'בוגד' ומירע.
דווקא בימים כאלו, 
אני מוצאת נחמה גדולה באלו המילים, בספרים, בסרטים. 
אשריהו העם, שאלו הם גיבוריו, 
אשריהו העם, שאלו הם סופריו.
כבר הוקדשו פוסטים רבים לגיבורי התרבות שלי,
לתרצה אתר, לאריק איינשטיין, למאיר אריאל, לדבורה עומר, לענת גוב, לפרס, לרבין, לשלום עליכם וחבורת כסית, 
את כל הגדולים הללו כבר הכנסתי אחר כבוד רב, לפנתיאון הבלוג.

אז היום חברים, 
שייבדל לחיים ארוכים,
פוסט לכבודו של עמוס עוז,
בסרט, חובה לצפות.
ולכם צביה, מרגלית, מיקה, 
קובי וריקי יקרים,
המון, המון תודות!

פנתיאון בארכיון,

שמעון פרס, אתה לא לוזר

תרצה אתר, בלדה לאישה

יצחק רבין, כבר עשרים שנה שהוא מת

מאיר אריאל, עת השתחררתי

גיבורי כסית, לשבת בכסית עם חצ'קל


אריק איינשטיין, מותר לי לקרוא לך אריק?


ענת גוב, פרידה מענת

דבורה עומר, דברים שלמדתי מדבורה


'כנר על הגג', ביקורת תיאטרון

הבוקר שאחרי

השמש זרחה מעל סן פרנסיסקו בבוקר שאחרי, 

האמת, הופתעתי.

חשבתי שעם תוצאות הבחירות, 

ישתלט השחור על ארץ האפשרויות.

התעוררתי ליום הלימודים השבועי שלי בעיר,
 מדוכדכת, מהוהרת ושואלת את עצמי, 

הטראמפ הוא או חלמתי חלום בלהות....?

מסיבת הבחירות אצל אדריאן וניל, 

התפזרה כבר בשמונה וחצי,

עוד לפני שוויתרנו על מישיגן.

היינו בטוחים שהמאבק צמוד,

חשבנו שיהיה ניצחון דחוק, 

לא העלנו על דעתנו שאנחנו עתידים לנחול מפלה כואבת.

כשמפת האלקטורים נצבעה אדום בוהק,

למעט נקודות כחולות מעטות בשני החופים,

הרגשתי דה ז׳וו קל, 
לבחירות האחרונות במולדת.

אזעקת צבע אדום חדרה אל ליבי,

ואדמומיות צבעה את פני, 

אכזבה, כעס, בושה וכלימה,

דאגה, פחד, רעידת אדמה.

ואולי בעיקר, ההכרה הגדולה, 
כמו אז גם עכשיו,
כמו שם, כך כאן,

אנחנו חיים בבועה.
אמריקה אינה סגולה.

אמריקה איננה קליפורניה, 

אמריקה איננה ניו יורק, 

מסצ׳וסטס או וושינגטון הבירה.

בדיוק כמו שמדינת תל אביב,

אינה מייצגת את הפריפריה. 

אמריקה שסועה, כואבת, מאוכזבת.

׳העם אמר את דברו, זוהי דמוקרטיה׳,

׳תלמדי להפסיד בכבוד.....׳,

אני חושבת לעצמי בכאב, 

'על מה את מתלוננת?

על מה את מצרה...?
עוד לא קרה דבר...'

ראשי כואב עלי ובחילה תוקפת אותי, 
כשאני מתעוררת למחרת. 

אני מחפשת את הגלולה של הבוקר שאחרי,

שתתקן קצת את המצב.

רוצה להאמין, שנפלה טעות, 

שמישהו ירד משמים לתקן את עוולות השיטה,

לרענן את זכרונם של בני התמותה,

לשים קצת שכל במוחם הקטן של בני האדם.

אני רוצה לצעוק,

׳שמישהו יעצור את האיוולת הזאת,
את מחול שדי הפלגנות והשטנה,
שמישהו יכריז חמס על התקרית המבישה...' 

אבל תפילותי אינן נענות, וממרקע הטלוויזיה, 
עולות תמונות זחוחות של הנשיא הנבחר. 
תחושת קבס עולה בגרוני,

זוהי ללא ספק, תעודת עניות לשיטה,

שאלו הם שני מועמדיה, 
קשרים וממון,

האם זה מה שנדרש כדי לשלוט בהמון?

איפה אמריקה הגדולה? 
איפה הדמוקרטיה? איפה זכות הבחירה?

איפה האומה הנאורה, 
זאת, שכל כך קיוויתי להיות חלק ממנה. 

מה קרה כאן? מה קורה כאן? מה יקרה כאן?  

אני רוצה לחזור לבחירות של 2008, 

לזוג צעיר, שחורים, משכילים, רהוטים,

כובשים את הבית הלבן עם בנותיהן הצעירות,

ומלמדים שהכל כאן אפשרי, 
שהרשות נתונה ושיש לנו זכות בחירה.
שחורים, נשים, בני מהגרים, בני עניים, 
לכולם הזדמנות שווה, לכולם פוטנציאל.

אני רוצה לחזור אל התקווה הגדולה, אל ההבטחה, 
אל האומה שעשתה כברת דרך ארוכה. 

אלא שבמקום זה, 
אני מפליגה בדמיוני אל חשכת ימי הביניים,

אל משטרים פאשיסטים אפלים,

אל גרמניה של שלהי שנות השלושים, 

לקמפיינים של מוסוליני והיטלר,

שנישאים על גלי שנאת זרים ואפליית נשים.
'אמריקה לאמריקאים....', אומר המצע,
נשמע מוכר? מרעיד איזה מיתר?
אבל מהי אמריקה, 
אם לא כור ההיתוך של מהגרים מכל רחבי העולם.

הו אמריקה שלי, 

את כל כך מזכירה לי,
את שביקשתי לשכוח במולדתי.

הו אמריקה שלי, 
דווקא את מכל העמים? 

אבל מה שמטריד אותי אולי יותר מכל,

מלבד העובדה שאני וחברי חיים בבועה,

מתנשאת, אליטיסטית, מרוחקת.

היא המראה העגומה למה שנהיה.

אני יכולה ממש להרגיש,
את התקווה ואת האכזבה,

את התסכול, את הניכור,
את הייאוש, החידלון, 
את הבערות והבורות. 

אני מבינה שדווקא בתקופת נשיא שחור,

הגזענות והאלימות נגד שחורים,
הדרדרה לשפל חסר תקדים.

אני מבינה, 
שהמדיניות הפייסנית של אובמה

בהסכם הגרעין האיראני, 
היותו אילם לנוכח האלימות הגואה בעולם,
אי העשייה בזירה הבינלאומית,
ייצרו חלל שאיפשר את הסלמת הטרור ועליית דעאש. 
הציבור פוחד, הציבור דואג, 

ואלה נופלים על קרקע פוריה, 
של מילטנטיות והסתה.
פחד מוליד התבצרות ותוקפנות,
קשיים כלכליים מולידים צרות עין וקנאה,
וכל אלו יחדיו מייצרים גזענות.

אני מבינה, שהתרחקנו מהעם, 

שאנחנו חיים במיני 'בועות' כאן ושם.

אני רואה את הפערים, את הגטאות, את המעמדות. 
אני מבינה שחטאנו כולנו,
בחטא היוהרה,  השאננות, הציניות והעצלות.
אני מבינה שקלינטון כמו גרבוז,
עלבה ב'מנשקי המזוזות', 
ואיבדה את תמיכת העם.
כאן, בדיוק כמו בכל העולם, 
נושבות רוחות ימניות, מתהלמות, שמרניות. 

אני מבינה, 
שהעם מאס בשיח ׳פוליטקלי קורקט׳,

חף מאותנטיות וכוונות.

העם עייף מחוקים חלולים ומילים 'מכובסות',

מכסות כמו עלה תאנה,
אפליה דה פקטו צורמת ועצומה. 

אני מבינה שהעם שבע מהבטחות נבובות, 
מנאומים מתחוכמים באנגלית מצוחצחת וגבוהה.

אני מבינה שהעם רוצה שינוי פשטני ומהיר.

אני רק לא מבינה כיצד יבוא השינוי,

מתוך מעוז החזירות הקפיטליסטית והבהמות השוביניסטית. 

אינני מבינה את הצבעת הנשים למועמד, 
שאינו רואה בהן דבר מלבד כלי, 
לסיפוק תאוותו וצרכיו.

אינני מבינה איך אוכלוסיות מעוטות יכולות, 
בוחרות בעשיר כקורח, 
עיוור לצרכיהם ולמצוקותם.

אינני מבינה איך החלכאים והנדכאים,

תולים תקווה, באדם שלא עשה מעולם, 
מלבדו, לאף אחד. 

ואני מוטרדת, משיח חדש, 
מלבה שינאה, מתיר דם, כאן ושם. 

באמריקה שלי, 
במולדת האהובה, 
בכל העולם. 

בבוקר שאחרי, אני מבולבלת, 

אני נסערת, אני מבינה כמה איני מבינה.

אני מפנימה, שאין לי בעולם אף ארץ אחרת,
נטולה גזענות, אפליה ושנאה, 
הרעות הללו פשטו בכל העולם.
אני כבר מתגעגעת למשפחת אובמה, 
ליושר, לכנות, לערכים, לחריצות,
לרצינות, לתבונה, לרהיטות.
אחרי קפה משובח, אני נכנסת לאוטו,

מחליקה על הכביש לעיר, 
ליום שכולו העשרה אישית.

השמש זורחת, מוסיקה מתנגנת, 

ופתאום אני מוצאת, 
שהצלחתי לסלק את העננה,
ולו לשבריר שניה.
לרגע קט, אני כבר פחות מוטרדת, 

אני חושבת בחצי חיוך 
על דוגמנית ההלבשה התחתונה המצודדת והיפה,

שאוטוטו תהיה האישה הראשונה.
נסתרות דרכי האל ונפלא הוא העולם.

מתוך כוונה שלמה, שלא ליפול לדכאון,
אני רוצה להאמין שטעות בידי,

שהאיש עוד עשוי להפתיע לטובה.
אני מזכירה לעצמי, שדמוקרטיה, 
משמעותה פלורליזם ומגוון דיעות.
שחובה על המיעוט לכבד את רצון הרוב.
אז אני עושה כן, 
וחוזרת בשמחה לבועה,

ובנימה אופטימית זאת, 
אני נפרדת מכם היום,
יהיה טוב,
חייב להיות.


ושניה לפני פרידה, עננה חדשה מעיבה,
'מה יעשה לאישה, 
שכך על הנשיא הנבחר, כתבה...?'