סל תרבות ישראלי

לפני יומיים, כשאני צועדת להנאתי בפאלו אלטו,
אני פוגשת את הצמד 'אורן את אורן',
אני לא יכולה שלא להודות ולשבח את אורן על הטיסות הישירות. 
'שידרגת לנו את החיים', אני אומרת לו,
לא הפסקתי לברך אותך ולהלל את שמך,
גם בטיסה הלוך וגם בחזור....'
'ברוך בורא אורן, יונטייד, והטיסות הישירות!'
ואורן, מחייך בחיוך טוב ונבוך.
ואני מיד מתוודה בקול,
'ובכן, אם להודות על האמת, יש גם חיסרון.
הוא יחיד, הוא מהיר, הוא חד.....'
אני רואה את המבט בעיניו.
כן, כן, חברים,
זהו בדיוק המעבר בין כאן לשם. 
זהו אולי ההסבר לעצבוביות הקלה, 
שאופפת אותי, מאז השיבה הבייתה.
כשאני יושבת לסכם את קורותי בחודשיים האחרונים, 
מתחוורת לי האמת לאשורה,
ניסיתי, כהרגלי, לדחוס חיים שלמים,
בקיץ אחד.
עבד? ועוד איך עבד!
וגם ממש לא עבד! 
(בדיוק באותה המידה:-),
כן, כן, שוב נשארתי, עם חצי תאוותי בידי.
'היא עוד תשוב', אני מזמרת לעצמי בדממה.



כבר שיבעה עשר קייצים, שאני מציצה ונפגעת,

מתחממת ומתקררת, סוערת ומאוהבת.

ליבי רוטט למשמע איינשטיין ברדיו בדרך לבירה, 

׳כמה טוב שבאת הביתה׳, הוא מזכיר לי נשכחות.

לשוני חושקת בארוחה ישראלית דשנה,

זרועותי קוראות לחברי ילדותי, לחיבוק, 

לשיחות אינסופיות, בהן אין צורך במילה.

לכנות, לאותנטיות, לדיוק, לחוצפה, 

למרחב פרוץ מגבולות, מפרטיות.

נפשי מתאווה לתרבות ישראלית בועטת וחדשה,

להצגה מקורית, לסרט, להרצאה, לתערוכה.

את הכל אני רוצה רק בעברית, בלי תרגומים,

בלי תיווכים, הכי ישראלי שיכול להיות,

הכי אותנטי. ושיבוא מהר, היום, עכשיו, 
מה רק מחר? אפשר גם וגם וגם...?

הדופק שלי עולה כאן, נמרץ, הנשימות מואצות, 

ההספקים מסחררים אפילו אותי, 

שעות השינה מועטות,

החיבוק אוהב וחונק כאחד.

אני לא מספיקה, 

רוצה לטרוף את הארץ הזאת כאילו אין מחר,
הדוניזם במלוא הדרו מתרחש ממש עכשיו.

אני מקדמת פרוייקטים, מראיינת שליחים,

יוצרת קשרים, משדכת שידוכים, רוקמת מפעלים, 

עובדת, לומדת, חוגגת, פוגשת, נופשת, 

דוגמת, טועמת, מתהוללת, שרה, רוקדת,

אני נכנסת למחול קופצני, מנסה לבדוק,

מה התחדש, איפה זה פוגש אותי.

כשאני דומעת וצוחקת חליפות, 

לפחות בארבע הצגות שונות,

אני יודעת שזה, זה, שקלעתי בול.
וגם, שאין לי ארץ אחרת,
למרות כל מה שאני אומרת. 

אזהרת מסע,

כן, אמרו לי את זה כבר קודם,

אני נוסטלגית, היסטוריונית, רגשנית,

אני ציונית, פזרנית, נאיבית, רעבתנית.
אני גרגרנית, אני סקרנית, אני חברותית,
עצבנית, עניינית, רצינית,
ולפעמים, אני גם צינית.

וכן, אני לא אובייקטיבית בעליל, 

אני מתלהבת, אני מתמסרת,

אז מה? אני, א נ י,

בזה בדיוק טמונה החוויה שלי.
ולכבודכם קוראי היקרים,
מלוא הטנא, 
סל תרבות ישראלי,
כל מה שעשה לי את הקיץ,
בתוספת הטיסה הישירה,
מוקדש לאורן, שאין עליו!

ילדים

׳פעם ילד׳/ זאפה תל אביב

אין כמו אולם ממוזג וחשוך ביום קיץ חם, אין כמו מופע מוסיקה לילדים, עם ארוחה דשנה בצהרי יום שבת, ואין על שיחת מרתקת עם ד׳ חברתי היפה, כשהקטנות שלנו צובעות מנדלות בעניין רב.

׳מיכאל׳/ תיאטרון אורנה פורת

מחזה נפלא וקטן, על ערכים וחברים, ויחודו בשפתו העשירה ולא יומרנית. משחק משובח, תפאורה מרשימה, שילוב של תיאטרון ואנימציה, רישום ואמנות לשמה. הקטנה ישבה מרותקת, וגם אמה, בטח שממליצה! 

מוזיאון תל אביב

תמיד חגיגה לכל המשפחה....! והפעם בדגש על דור ההמשך.
תערוכת סלפי, מורידה לי להנחתה, לדיון עם הקטנה, על מה בין סלפי לפרוטרט, בין פעם להיום, בין ציור לצילום, בין דיגטליה לאמנות.

תערוכת מניאטורות מזמינה קפיצה לעולם קטנטן, עוד מיצג על חומת ההפרדה, גורם לקטנה לומר בטרוניה, ׳לא רוצה להיות כאן...׳ ושוב נזדמנה לי שיחה. 

פסטיבל קולנוע לילדים ונוער בסינמטק

שתי סדנאות של סבאסבתא וקטנה אחת, 

(אגב, לא ברור מי נהנה יותר:-) ׳הכל על פסקול׳ ו׳מחווה לצ׳רלי צ׳פלין ולסרט האילם׳. חגיגת קולנוע איכותית לכל המשפחה במחיר סימלי.
יום שלם של סרטים וסדנאות אינטראקטיביות,

חוויות טובות ובינדוריות נכנסו הישר לאלבום הזכרונות. חטטו להם באתר בחופש סוכות.

מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב
חובה בכל ביקור! 

תערוכת צילומי טבע, כזאת שנעתקת הנשימה,
מרהיבים, מתוחכמים, שובים את העין והלב.
תערוכת הביאנלה לקרמיקה, שמגדירה מחדש את המושג ׳יצירתיות׳, ואת החומר החם, שאין לו גבולות וכבר מזמן יצא את הסטודיו הקט, סדנאות יצירה מושקעות לילדים, וחנות מיוחדת להביא את הקסם הבייתה, כן, כן, בטח שקניתי הפעלות ומתנות לכל החגים. 

מוזיאון ישראל, ירושלים
הפעם א' על תקן של מש"קית חוו"יה עם הבנות בתוספת חברות בבירה. תערוכה מעניינת על 'חוטים וקשרים', על חומרים ויחסים, עוד אחת על פרעונים, טיפת ארכיטקטורה וגלידה לקינוח.

מתבגרים

מוזיאון הרצליה

בחסות הדודה הכי ׳קולית׳ והכי משקיעה בעולם, המתבגרת זוכה לסיור והסבר של משהי שמבינה היטב, היא חוזרת עם עיניים נוצצות ועם די הרבה תובנות. מסתבר, שמתחת לאף, בבירת השרון, שוכן נשכן אמנות מעניין מאוד.

אנה/ הקאמרי

שתי מתבגרות ושתי אמהות, כולן חברות ילדות טובות, טובות, בסתם יום חול, באמצע קיץ ישראלי, בחום של ארבעים מעלות. צוללות לאמסטרדם של שלהי מלחמת העולם, לקיטון הקטנטן של משפחת פרנק, לסיפור שכולנו מיטיבים להכיר, שעובד להצגה איכותית וחיננית.

תפאורה מושלמת, ליהוק מדוייק, משחק מרשים, קולנוע ותיאטרון בעירבוביה נאה. עיבוד מכמיר לב, שעוסק בהתבגרות ובהחמצה, הסיפור של אנה פרנק. מתאים במיוחד לתלמידי תיכון וחטיבה. 

שרונה מרקט 

נו טוב, כמו שאותה ח' אומרת, ׳הישראלים אלופים בלהעתיק יותר טוב את המקור....׳ ה מ ק ו ם לארוחת צהריים של טעימות, משגב, אהרוני ורושפלד, שלל קינוחים, ואוירת שוק אוכל בוטיק. אח... ואיזה ארטיקים, אין כאלו דברים!

יום יום ים, חוף בית ינאי

זכה בתואר ׳החוף הכי יפה בארץ....׳ ואושר פה אחד על ידי הרעננים שמבינים  איזה דבר וחצי דבר. סלסלת פיקניק, בגד ים שובב, מחצלת, סככה לבנה, אבטיח, ואין מאושרת ממני בעולם!

אנימקס, מופע מחווה לכוורת

ובכן, לכל מי ששאל אותי איך בחרתי לבלות יומולדת, בסינמטק תל אביב! 
בפסטיבל 'אנימקס' עם משפחה וחברים אהובים. אני ללא ספק מבוגרת אבל מרגישה עוד נערה, בואו נסגור על 'נערה מתבגרת'?
מופע 'קאבר' לצלילי להקת כוורת, על המרקע סרטוני אנימציה של הלהקה, ודני סנדרסון עונה לשאלות הקהל. חגיגה!

מבוגרים

׳על האש׳/ הקאמרי

מחזה ביכורים של דרור קרן, אנחנו מתיישבות ממש על הבמה, ומרגישות איך נקלענו, לחגיגת עצמאות טיפוסית, בבית הדודה והדוד בקיבוץ.

קצת כמו ה׳יהודים באים׳ גם כאן, מאוד בעדינות, בלי הרבה מילים, יש איזה סאב טקסט, שזר לא יבין. דיאלוג מרתק על ציונות בשנות אלפיים, על יחסי ישראלים וכאלו לשעבר, על השריטה השואתית שלנו כעם, על ישראליות וגאווה, על ירידה, על תקווה ואכזבה.
וכשאנחנו יוצאות בעיניים דומעות מההצגה, ועירית קפלן, קוראת בשם נעורי ושולחת ד"ש חם לאחי הקטן, כן, כן, היא מהמגמה (תיאטרון כמובן! שז"ר בת ים). 
אני חושבת בליבי, איך ההצגה ממשיכה, ממש כאן ועכשיו אל מגרש החניה.

׳אישה בורחת מבשורה׳/ הקאמרי

הספר של גרוסמן, תפס אותי בקרביים לפני אי אילו שנים, מעולם לא קראתי ספר שעוסק ברגישות כזאת באימהות בחברה הישראלית, ועוד נכתב בידי גבר.  
הסיפור עובד להצגה מרשימה בכל קנה מידה. הגשה מוסיקלית, פסקול היסטורי ורגיש, שמגדיר מחדש את המושג 'תיאטרון'. 
שעתיים מעוררות מחשבה על ערכים וחיים, על בחירה, על התמודדות, על הישרדות, על חברות, נאמנות ומשפחה, על כל אלו יחדיו במרקם החיים הישראלי המורכב. 
המשחק מצוין, התפאורה מינמלסטית וגאונה, הסאונד והתאורה מדוייקים עד כאב. ודרור קרן כובש שוב בתיאטרליות את הבמה, ואם אוסיף, רק אגרע. הצגת חובה, לרוץ. 

׳בלדה לאישה׳/ קפה תיאטרון הקאמרי 

יש לי בוקר קסום, שלוש נשים יפות בחיי, כל אחת מהן, היא שיר, במופע מחווה ענוג ואנין לתרצה אתר. 
בשבוע שעבר, כבר סיפרתי לכם על המופע המרגש, שלא השאיר אף עין אחת יבשה בקהל. כל הפרטים, ממש כאן. ב"בלדה לאישה"

׳ציפור בחדר׳/ סרט בפסטיבל דוקו.טקסט 
בספריה הלאומית, ירושלים.
פסטיבל חדש יחסית, בן שנתיים, תחת כיפת השמיים ובחינם! בתוכנית:  סרט תעודה ולאחריו, קונצרט, שיחה, מופע מחול או מיצג. הפעם, דוקו נפלא על תרצה אתר, כן, כן, כתבתי על זה כבר ב ב"בלדה לאישה"

ערב לזכרו של אהוד מנור/ זאפה שוני

אין חופשת מולדת בלי רוח שוני. 
במופע ישראלי תחת כיפת השמיים, חשופה לבריזה, לזיעה, כשבידי כוס יין צונן לבן, ושולי פיצה דביקה, אין ממני מאושרת בעולם!

ראיתי פה את אלברשטיין, את תסלם, את הבלקן ביט, את ארצי, את רביץ, ועוד ועוד.

והשנה, מתי כספי וסויין כספי (הבת של, כן, כן, התפוח והעץ), גרוניך, אנה בוקשטיין ומרינה מקסימיליאן, עשו לנו ט ו ב. הרטיטו את הלב, כששרו את שיריו של הילד מבנימינה. 
חברים, החודש, הקסם הזה קורה שוב, 
יופי של בילוי!

דנה ברגר, רודנר, קפלן/ זאפה

הצצה למוסיקה של שנות התשעים. 
ברגר לא מפתיעה, לא חדשנית אבל בועטת ומרדנית. כל הבראנז׳ה המקומית מאי אז בימים, כבר מכסיפים ועם מפרצים, אבל בעיני רוחם ורוחי, כולנו עוד שם, בשנות העשרים.

שוב עם חברים, שוב יין, שוב פוקצ׳ה, שוב בזאפה, רק בזאפה!

המתנחלים/ סרט

הסרט הזה גרם לי לחשוב על הרווח בין הלבן לשחור, כשהוא מזמן הצצה נדירה לעולמם של המתנחלים, לברק בעיניים, לאמונה, לכוחה של תורה ולעוצמתה של תנועת הכיפה הסרוגה.
ומה יהיה בסופינו? ומה יהיה עליהם ועלינו? 
ימים יגידו ורק ההסטוריה תשפוט,
על כך ועוד בפוסט, "מתנחלת יורדת ושמאלנית"

יום תל אביבי
שני מוזיאונים, תערוכה מתריסה, ה'ארץ המובתחת', אמנות רחוב, בית כנסת אחד, חנות ספרים קטנה ומטריפה ויופי של ארוחה, הכל בכל ממש כאן! "תל אביב יא חביבי תל אביב"

אוכל

האחים

כשקרן ממליצה ומחייכת, אני מיד מזדקפת. ובכן חברים, 'האחים', החזירה את אמוני במטבח הישראלי! היא צנועה ונפלאה, הכי ישראלית ומתאימה במיוחד למזטים ויין של אחרי הצגה, בראנץ׳ של שישי או למוצאי שבת. 
מנות מפתיעות, קטנות וטעימות.... מחירים הגונים, על הרחוב, באבן גבירול, הכי, הכי, 
תל אביבי, הכי מפה! 

ג׳ראלד

׳ציריך בתל אביב׳, לוחשת באוזני ח', כשאני מבקשת המלצה לקפה של בוקר לחברותי האנינות.  אח... כמה שהיא צודקת! 
בריושים נימוחים, חלות תפוחות, עוגות מהודרות, תופנים זהובים, וריח שנישא למרחקים. אנחנו מתענגות על טוסט אבוקדו מנוקד בביצה רכה, מיץ אשכוליות סחוט טבעי וכוס קפה חם ומהביל. 
ומאחר ואין מושלם....השירות טעון שיפור קל. 
ג'ני, בעלת הקפה, דקה וחטובה, מוכיחה הלכה למעשה, שאפשר לאכול לחם ועוגות ולהיות גם יפה וגם אופה, וגם אשת עסקים מצליחה. 

צ׳יקיטי

עוד המלצה נהדרת של אותה חברה אנינה, 
נחשו? ניחשתם נכונה!
מזמינים שולחן לארבעה, מתלבשים הכי אורבני שאפשר, שני בקבוקי יין, ועוד מוחיטו קר, צחוק וחיוך, ובזוית העין, הי, רושפלד בשולחן ליד?
אם הוא, הוא, אזי, אני, אני, במקום הכי.
מרגיש כמו בר איטלקי בארומת שיק תל אביבי.

גרקו
היוונית הכחולה לבנה בצפון תל אביב החדש, כשהאוזו כמו יין נשפך, והצזיסיקי מלכלך את ידי, אני יודעת, שכאן, ממש כאן, עורכים מסיבת פרידה מהקיץ והבית.

מומה, קריית ענבים
חברים, רשמו את השם! 
הפעם 'מומה', היא אותה לאה אבושדיד אהובתו של איתמר הבכור לבית אב"י, הבן של אליעזר בן יהודה, הסבתא המיתולוגית של גיל חובב. 
המסעדה ממוקמת ברפת הישנה, בואכה קיבוץ קריית ענבים.  הקירות מעוטרות בתמונות משפחתיות, פריטי וינאג', מוסיקה נהדרת, עיצוב חם ואוירת ראשית המאה. מה שנקרא בשפתי, 'מסעדה עם נשמה'.
מה תזמינו? כל מי שקרא את 'מטבח משפחתי', יטיב לענות על החידה:-) 
'קובנה של מומה' כמובן.
מומלץ, מומלץ, הכי מומלץ! 

ישראל בפיתה
טעם הארוחה המופלאה עוד על שפתותי. 
סיפור קולינרי ישראלי מלווה במנות אלוהיות של השף המוכשר והצנוע מ'מחניודה' ו'פלומר' בלונדון. 
על הסיפור והקונספט, חגית אברון. 
על העיצוב והאירוח, מיכל קורן. 
ואינשאללה, בקרוב, בעמק, ונאמר, אמן.
רוצים לטעום ולהריח? "ישראל בפיתה"

עתליה ובוקר של השראה

ארוחה, שהיא כולה אנינות ישראלית א- לה- עתליה, בעין כרם המשובבת, בצל גפנים ובוסתן,
בסגנון 'מן החווה אל השולחן'. 
ומה לכל זה ולשלום קיטל? 
למי שטרם קרא,  "בוקר של השראה"

יום יפואי
יום יפואי לחגיגת יומולדת בניחוח קייצי. 
על התוכן, גיל פנטו. על הקולינריה, איילתי העלמה מ'קסיס'. 
כן כתבו על זה פעם או פעמיים. אז מה? יום הולדת בניחוח ישראלי

בלדה לאישה

"אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר,
הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,
כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר,
הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.
עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק

שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.

אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל,

הַכֹּל נִגְמָר."

בלדה לאישה/ תרצה אתר 1977

דמעה מנצנצת לי בזוית העין, כשנתן סלור הבן של תרצה אתר שר ׳אהבתיה'. פתאום נראה, כאילו הילד שבו, מנהל דיאלוג עם אימו, שהלכה לבלי שוב. 
ליבי נכמר על הילד הקט, שהתייתם מוקדם מידי. אני מתבוננת בו היטב, עיניו משוכות מטה, ריסיו כהים, ואף על פי, שחוש הומור לו, לנתן, ובת שחוק דרך קבע על שפתותיו, אי אפשר שלא לחוש בכאב הנטישה, שלא הקהה הזמן, בגעגוע, שלנצח שם. 

ליבי יוצא אליה, אל נפשה המיוסרת והענוגה של תרצה אתר.
ליבי עולה על גדותיו בהנאה על קסמה של שפה, שירה עברית נפלאה. אני קשובה, קשב רב, לגילוי הלב הלירי, שבין האב לבת. אלתרמן המיתולוגי, גדול משוררי האומה, בתפקיד של ׳אב מגן ושומר׳, לתרצה אתר, השחקנית, המתרגמת, המשוררת, הסופרת, הפזמונאית המחוננת, ׳הנשמרת׳? 

ובעיקר, נחמץ ליבי לכאבה של משפחה במשבר,

לכאב, שאין לו מזור, לאב שאכל בוסר, שסבא ונאף, וביתו, יחידתו, 
זאת אשר אהב,

ראתה, העריצה, 

ונשבר לבבה. 

מימיני, יושבות שלוש חברותי, מסיפור אחר, והן נעימות לי מאוד. ליבי טוב עלי, בצהרי אותו היום, באפלוליות האולם, בצינת המזגן. על הבמה אוסף של כשרונות צעירים, אורית פלג, אסנת זיביל, איתי אורן, ונתן סלור, הם שרים ומספרים את אתר. ׳בלדה לאישה׳, קוראים למופע הקטן, בקפה תיאטרון של הקאמרי.

שלל קטעי פרוזה, תרגום, ספרות ילדים, שירה ופזמונים. יצירה נפלאה פרי עטה של אתר, נכסי צאן ברזל, שערכם לא יסולא בפז. שירה, שהקדימה את זמנה.

היא כינתה עצמה ׳פיזמונאית׳, בצניעות או בחוסר בטחון? ׳והלא יש להתפרנס....׳, כך אבא אמר. כתיבת פזמונים, תרגום, ועריכה, האם משתווים הם בערכם ליצירתו של הענק? האם כתבה בצילו המאפיל של האב? מי הייתה לולא הוא, מי היא על אף הוא.

מהו כישרון? ניצוץ גאונות עטוף ביצירתיות ייחודית? מתת אל? נפלאות הגנטיקה? או תולדת השפעה וסביבה? ומכאובי נפש, האם הם הכרחיים ליצירה? 

׳אני חולם על נעמי׳, ׳גשם הקשב לילדים׳, ׳שבת בבוקר׳, ׳אהבתיה׳ המדמיעה, ׳תפילת יום הולדת׳, ׳שיר ליום חג׳, 'הלילה הוא שירים׳. 
אוצר בלום מתפרץ על הבמה ביום קיץ חם, ברגש, בחסד ורחמים. אחת בדורה, הייתה אתר. 

ליבי מרקד לנוכח הצלילים הגולשים אל האולם הקטן, נינוחות נעימה משתלטת על כל אברי, שירה עברית, תרבות ישראלית היא שלי. עכשיו, כמנהג פולנייה אמיתית, צר לבבי, שא׳ לא איתי, שעה שהתרוממות רוח ועדנה נוגה אוחזות בי במצבטי אהבה. 

תיאטרון הוא מדיום מורכב, קפה תיאטרון הוא אף יותר מסובך. 

ליבי הולם תמיד בהתרגשות יתירה כשעולה המסך, סקרנות גדולה משתלטת עלי. אבל כשאני דומעת בתיאטרון, אני יודעת, שאירע כאן דבר, שהקסם הזה כוון אל ליבי, וננעץ שם כתער חד. 

הרבה לב יש במופע המוסיקלי הזה, הרבה נשמה, שפע כשרון ואינספור אהבה. ואני יוצאת משם נחרצת, לחקור את דמותה הזעירה של המשוררת הצעירה. לקרוא בשיריה, לפזם פזמוניה, ללמוד עליה, על יחסיה, על חבריה, על ימיה, על אביה, על אימה, לנסות לפצח את העננה שאפפה אותה. 
אישה צעירה, אם, בת, רעיה, אמנית,

מי היית? מי לכד את נפשך?

האם בחרת כמו ציפור לעופף? 

״שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,

מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.

נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,

עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ......״

״הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ

פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?

אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ

כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?

אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?....״

שיר משמר/ נתן אלתרמן 1965

שלושה שבועות אחרי, תחת כיפת השמיים,

בספריה הלאומית, בגבעת רם, בבירה, 

אני מחובקת איתו, צופה בדוקו של ׳ציפור בחדר׳.

אחד הסרטים התיעודיים הטובים, שאי פעם נעשו. סיפור חייה, יצירתה ומותה של אתר. הסרט ענוג ורגיש, בוחן את שירתה, את שירת אביה, את הדיאלוג המתפתח, המתהווה, בהקשר ההיסטורי, התרבותי. אבל אולי הכי, יש שם איזה פסקול אינטימי, אישי. 

כאילו פסענו פנימה אל הפסיפס המשפחתי העדין. 
כאילו הלכנו בלאט בתל אביב, במשולש הרחובות על שם אלתרמן, מרכוס ובינדר. 

כאילו צפינו בתיאטרון, קראנו שירה, בחנו אמנות. 
כאילו ישבנו בכסית, מצוטטים לרכילות מקומית. 
כאילו הכרנו את כל הבוהמה של העיר.

כאילו נכחנו, נפקדנו, בנקודות חייה של אתר,

בוחנים בעניין תצלומים מחויכים, שוקעים בעיניה היפות, שומעים את קולה המתוק, מתחקים אחריה, לומדים אותה לעומקה ועדיין איננו יודעים עליה דבר. 

קוטלר, אלמגור, מירון, אברהמסון, אנסקי ואחרים, 
מספרים ונזכרים, 

ואני רק רוצה עוד, 

צמאה לעוד אלומת אור,

שתאיר את ה׳אניגמה׳ של אתר, 

ולא די לנו כלל וכלל.

הסרט מסתיים, אני נושאת עיני אל השמיים, 

חשה בצינה הירושלמית, לקול מחיאות הכפיים.

יוצר הסרט עולה אל הבמה, וסלור לצידו, 

מנהל שיחה עם הקהל, מספר בגעגוע על אמא שלו. 

עכשיו הוא שר את ׳בלדה על נערי שגדל׳, 

שוב נמס לבבי, שוב מצטעפות עיני,

שוב אני נדהמת איך המילים חקוקות על ליבי, 

מילות אהבה של אם לבנה. 

עכשיו כאור הירח מעלי,

מתבהרת לי מחשבה, 

אין זה משנה כלל וכלל,

אם נטלה את נפשה בכפה,

או הייתה זאת תאונה.

כשרון מנצנץ לדורות, לנצח נצחים,

ענווה, רגישות, דיוק, חולשה, גאונות,

טרגדיה גדולה,

וסיפור קטן, גדול על אהבה והחמצה. 

שבועיים אחר כך, בנסיעה מכאן לשם,
כש׳שיר משמר' מתנגן בגלגל"צ בין מזרחי אחד בחסות השרה, לשיר קייצי חלול ונעים אחר. 
אנחנו מביטים זה בזאת בלאות, ללא מילים, של מי שמיטיב להקשיב. אני לא יכולה שלא לחשוב על הרמז האפי המפענח של שיר משמר, על איך ניבא לה את סופה, על צלקות הנפש, שאין להן מזור, על איך המושיע הגדול יכול לעיתים להיות המכשול האימתני. על יחסי אב ובת, שיש בהם עוצמה והשפעה, ברכה וקללה. מחשבות צפות ומתערבבות בחוט הדק שבין הלב לראש. אני מתקינה את משקפי השמש הגדולות ושוקעת שוב במילים המוכרות.

'למה אתם שותקים'? עולה קול הקטנה מאחור,
'זה השיר, שכתב אלתרמן לביתו, תרצה אתר', אני עונה 'והשיר מרגש אותנו מאוד.....' 

הקטנה מיד משיבה, 'את תרצה אתר, אני מכירה, היא כתבה את ה'אריה שאהב תות', נכון?׳

׳נכון׳.
נמסתי.

אם צלחתם את הפוסט הפואטי הזה, וקראתם והגעתם עד לכאן, 

קבלו נא סט המלצות, חוצות מסכים ויבשות. 

 'בלדה לאישה ', 'בלדה לאישה', מופע מוסיקלי, קפה תיאטרון.

 'ציפור בחדר', 'ציפור בחדר', סרט דוקומנטרי נפלא!

'פתאום כבו כל האורות' / 'פתאום כבו כל האורות', ספרה של תרצה אתר אוסף מעזבונה 

'פסטיבל דוקו.טקסט', 'פסטיבל דוקו.טקסט', פסטיבל חדש ואיכותי, מסורת שאני ששה לאמץ, מדי קיץ בספריה הלאומית, סרטים ובונוס, מוסיקה, מחול, מפגש, תחת כיפת השמיים ובחינם! 

ואם תצליחו לשים רגליכם למופע, שהלוואי ויכבוש שוב את הבמה, המלצה של קרן של רותי המקסימה. ׳בגלל הלילה׳, הוא מחזה של דמות אחת, חמש שחקניות, חוקרות את אתר בשלבי חייה השונים, ילדה, נערה, בחורה אבודה, אישה, אמא. 

הרי לא אשלח אתכם לשבוע טוב ומיטיב ללא טעימה מוסיקלית, שיהיה בעונג, ברוגע ובנעימים.

ימי הולדת בניחוח קייצי

היה זה שבוע מורכב, 

בו עצב ושמחה,

חגיגה ופרידה, 

שיחקו בעירבוביה בחוויה.

עין אחת מחייכת והשניה בוכייה.
חודש בסימן 'מזל אריה',
לא ייפלא איפוא, שבו בחר ליאו להיאסף אל אבותיו .

חודש של ימי הולדת עומד לפני,

ואין ממני נלהבת.

שלוש אמהות ובת. 

אחת פרטית שלי, 

השניה, פרטית שלו, 

ובין שתיהן, אני,

ובין כולנו, הסנדויצ׳ית הכי.

שלוש לביאות, בתולה אחת, וחודש אחד,  

שלא סתם קרא אותו אוגוסטוס על שמו, ׳המקודש׳. 

מדי שנה, הוא מפציע כמו שמש בוהקת, מסנוורת, 

חם ודביק, חושני ומתיש, 

חגיגי, מלהיב, מרגש ומדליק.

אני חובשת את כובע מש׳קית החו״יה,  

שלא לומר, קצינה, 

ומתפנה לכמה הפקות במקביל,

בשמחה גדולה. 

אז איך חוגגים ? 

שהרי ידוע לכל, שאין לצאת ידי חגיגה בארוחה, 

מצודדת ואנינה ככל שתהיה, התוכן חברים, הוא הכרחי.

כי בסופו של יום, מה אנחנו, ומה נשאר אחרי,

שכבו הנרות והחגיגה נגמרת?

מה נשאר מעוד מסיבת יומולדת? 

זיכרון טוב של חוויה משותפת מעוררת, מרגשת, מגבשת.

׳חוגגים יומולדת למלכה האם׳, 

נפגש ברחוב שבטי ישראל׳, 

יפו, כמובן, היא כור מחצבתה,

או אם לדייק, כל מה שממערב לשדרות ירושלים,

למעט נקודה אחת במזרח. 

׳תבואו בכחול לבן....׳ אני מבקשת, 

׳ויותר מזה, נא לא לגלות,

הס, הפתעה, ס ו ד׳

אני שולחת טקסט לוואטספ המשפחתי,

מבקשת את כולם לפנות חצי יום ביומן.

ועל כלת השמחה, מטילה משימה, 

פעם מורה, תמיד מורה,  שיעורי בית, אלא מה? 

שלוש תחנות דרך בחייך, ביפו כמובן, 

אה, ושיהיו מלוות בסיפורים מעניינים,  

ואמא שלי, כמו תמיד, 

נרתמת למשימה בחיוך גדול ובנפש חפצה.

היום שלנו מתחיל אצל גיל פנטו, 

במנהרת הזמן לנוסטלגיה ישראלית. 

(כן, כבר סיפרתי לכם עליו, 

על יום הכיף היפואי, שאירגנה לי חגית ליום הולדתי בשנה שעברה.)

אבל היום הזה, הוא יום מיוחד, יומולדת לאמא שלי,

ילדה שגדלה עם המדינה,  וכל כולו של המוזיאון הביתי הזה,

פורט על נימי נפשה, מעלה ערגונות מימי ילדותה, ממש בזאת השכונה. 

יש ל׳סיפורו של חפץ׳ איזה ערך מוסף,

משום שלמראהו, עולה זיק מחשמל במוחו של אדם, 

זיכרון חי מחובר לתחושה עמוקה של חום שייכות, 

ריח, צבע, טעם, תמונה, קצת כמו ׳אפקט פרוסט׳.

סיפולוקס של חתונה, תלושי צנע ומתכונים לעקרת הבית,

סלסלת פלסטיק לשוק, תבנית ביצים כתומה, וכובע ים פרחוני במיוחד, עגלת תינוק, בובה, חשבוניה, ׳אצבעוני׳, ׳ספרוני׳, 

חצאי מחברות, פליט, פן על רגל, ומנורה כחולה,

ואנחנו נוברים שם שעה ארוכה,

פותחים מגירות, משחקים בחותמות, 

מחפשים את שם המשפחה, בספר טלפונים בא בימים, כמעט בן חמישים, ואיך אנחנו נרגשים כשאנחנו מוצאים....!

כולנו צוללים אחורה אל אז בימים,

שבגרוש היה חור, 

על הטלפון היה מנעול, 

בקולנוע היה שלט, 

שאסור לירוק ולעשן, 

כן, כן, ממש כן.....! 

מסע אל העבר, לימים של נאיביות ותום, 

לתחושה של שותפות גורל, של ציונות ושליחות. 

וגיל , כשמו כן הוא, מסביר פנים בשמחה,

מספר סיפור של אספן עם נשמה. 

הוא קש קושיות לדור הצעיר, 

אל החדר נזרקות מילים כמו ׳חנווני׳ ו׳זבן׳,

מקצועות שפסו מן העולם, כמו רצען, סנדלר ושען,

ואני חושבת לעצמי, 

איך עובר לו רץ הזמן.

עכשיו, בעקבות אמא שלי, האחת והיחידה,

שאין עליה ואין כמותה. 

התחנה הראשונה, שייכת לשנות החמישים,

לימים של צנע וקיצוב, של מדינה בהתהוות. 

אנחנו צועדים במרץ לבית חולים דג׳אני, 

לומדים על הרופא המיתולוגי של יפו,

ממש כאן היא נולדה, כאן גם הגיח לעולם אחי הקטן,

באולם הצנוע הסמוך, ערכו את הברית, ומשם הישר לחזית. 

זה כבר כמה עשורים, שהמקום עיברת את שמו לצהלון,

וכבר שנים רבות, הוא מוסד גריאטרי מוזנח.

אנחנו מקיפים אותו, מציצים למה שהיה פעם ריאה ירוקה,

עם עצי פרי, ורימונים מציצים מכל פינה. 

בדרך, אבא שלי מספר על מסעות כיבושים בשנות השישים,

על ידידה כזאת ואחרת, 
׳אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי....׳ אני שרה לעצמי.

ואיזה מזל שאבא פגש את אמא, שהתאמץ לזכות בליבה, 

שכבר אז יצא שמה למרחקים, 

על יופיה, תבונתה ולשונה המושחזת,

כן, כולנו מהלכים עכשיו בתוך איזה סרט.

אנחנו ממשיכים לבית בו נולדתי אני, 

לעוד סיפורים על יפו של ראשית שנות השבעים. 

מפליגים אל חוף גבעת עליה, לביה׳ס רש׳י בו אימי למדה,

שלא נשאר בו כמעט דבר משנות השישים העליזות.

בית חולים דונאלו, רחוב שישים, עג׳מי, המזרקה,

מילים, מילים, צלילים, צלילי יפו העתיקה,

נזרקים ממוחה הקודח של כלת השמחה. 

זכרונות צפים אצל הסבתא הצעירה והנכדות קשובות,

גומעות בצמא, כל סיפור, כל מעשיה. 

ואמא שלי, יש לה דרך לספר סיפור, תמיד בסבלנות.

היא מפליגה בתיאורים, 

והם כל כך מוחשיים, צבעוניים, ריחניים וטעימים, 

חיים.

אין מקום יותר מלבב מלסיים, מאשר אצל איילת, 

במסעדת קסיס האנינה.

ואיילת, כמו איילת, עושה לנו כבוד מלכים,

ושולחת אל שולחננו הפתעות ופינוקים.

דג מוסר, ופילה לברק, על מצע ים תיכוני בניחוח יווני,

צזיקי וחציל, סלט משובח, ולחם פריך,

פסטת פירות ים, והכל בכל, מוגש באווירה נונשלנטית,

של חופש וים, בחוף הכי יפה בעולם.

׳נו איילת, מה קורה עם הפטיסרי...?׳ 

נפשי מתאווה כבר אל המתוק הריחני, 

והיא עונה שאוטוטו, במתחם W ההולך ומתרקם,

וחכו, חכו כמה יפה זה יהיה, כמה טעים,

ריח הבריוש כבר עולה באפי. 

מרימים שמפניה לחיים, 

אני מבקשת מכל בני המשפחה, מהגדול עד הקטנה,

לספר מה למדו מכלת השמחה, והתשובות משובבות,

מפתיעות ומחמיאות. 

נתינה, כנות, חוכמה, קשר, שיח, נדיבות, חריצות,

אינטימיות, התארגנות, הכלה, דאגה, חריפות, יצירתיות,

ישראליות, ציונות, 

אמהות, חמאות, סבתאות. 

עכשיו עוברים לברכות,

אמא שלי, שתהיי לי בריאה ומאושרת,

מוקפת במשפחה שאת כל כך אוהבת.

וכדי להשוויץ קבל בלוג ועמים, 

שגם אמא של א׳, התברכה בחגיגות מהסרטים, 

כיאה לאישה, למעמד וליומולדת שמונים.

קבלו שיר שכתבתי במיוחד לחמותי, 

שרה ומבצעת סיגל ורדי עם הכישרון האדיר וקול הזמיר. 

השיר חתם מסכת בסגנון ׳חיים שכאלה׳,

כשברקע תמונות שחור לבן וסיפורים של בין אז לעכשיו.

חוגגים בצוותא, יומיים של היסטוריה, אמנות, נוף ומשפחה,

שנתפרו במחשבה רבה במיוחד עבור כלת השימחה הצעירה.

אנני, אוהבים אותך המון, 

והנה, כתבו עלייך בבלוג! 

*צילומים בחסות לירון אלמוג וקסיס.