Thursday, November 26, 2015

כמה טוב שבאת הבייתה





אוגוסט 2015
הוא מחבק אותי חזק, 'תודה על הכל אמא...'
מסתובב והולך לדרכו, זקוף, עירני, דרוך.
הדמעות זולגות מעיני ללא הפסקה,
אני עוקבת אחריו עוד דקות ארוכות,
רואה איך הוא שולף את הנייד מכיסו,
כמתוך הרגל, מן השחה מודעת.
מאחור, הוא נראה נמרץ, נחוש,
צועד בבטחה אל האופק, אל העתיד שלו.
אני יודעת, שגם אצלו מבצבצת איזה דמעה,
בעיניים כלות אני עוקבת אחריו, הוא מתרחק, 
דמותו נעשית קטנה, המועקה שלי גדלה.
אור נדלק בחדרו, בבניין מלא חלונות,
בתוך קומפלקס ענק של עוד הרבה בנייני מגורים.
זהו, נפרדנו,
נפרדנו כך.

פברואר 1997
לפני שמונה עשרה וחצי שנים,
הוא הגיח לאויר העולם,
בלידה, איך לומר, די קשה.
הוא הפציע אל חיי אחרי קורס הכנה,
ועדיין לא ידעתי דבר וחצי דבר.
בימים שלפני לידתו, לא מצאתי לי מנוחה,
בימים שאחרי, נים לא נים, גופי דאב. 
הייתי מותשת, מייחלת לשלווה ולשינה טובה.
הורמונלית כמו כל חברותי ההרות,
או היולדות, הייתי בוכה בנקל,
היה רק צריך ללחוץ על איזושהי נקודה,
לפעמים ללא שום הקשר,
והדמעות היו זורמות מאליהן.
גם אז, נערכנו כמו למבצע,
שואלים, קוראים, לומדים וקונים.
קונים, קונים ומקננים ללא הפסקה,
שלא יחסר לו דבר,
שיהיה לו נעים, שיהיה לו חם,
שירגיש לו בבית.
וכך, שניים ועוד אחד קטן,
התנהלנו לנו בעולמנו הקט.
והוא, חיש מיד השתלט על הלבבות,
הכניס עימו המון רוח ושחוק,
ספרי ילדים, מוסיקה ושירה,
מסורות חגיגות, חברים וחברות.
כעבור ארבע וחצי שנים, היינו ארבעה.
עברו עוד כמה שנים, הפכנו לחמישה.


ספטמבר 2015
יש משהו בשלב הזה זה של חיי,
שמרגיש בדיוק ובתחכום רב,
"מן הפוך על הפוך",
כמו אז.
כמו אז, לידה של ילד בכור,
הפרה את כל האיזון המשפחתי.
כך גם עכשיו, הפרידה,
מאיימת על השקט הנפשי.
כמו אז, אני אמא "ירוקה" לעלם צעיר,
לא מבינה שום דבר בשלב הזה של הקולג׳.
מה זה אחווה? מה תהליך הקבלה? להתקשר? לסמס?
לחכות שהוא? פעם ביום? או אולי פחות?

מה המקום של מי שנשאר מאחור?
כמו אז, אני שואלת, חוקרת, לומדת, 
אני מראיינת.
ועדיין, עד שלא אפסע בעצמי לתוך המאורע,
לא אבין אותו ואת השינוי שהתחולל בחיינו ובחייו.
כמו אז, אני הורמונלית, נעה מבכי לצחוק,
בין גאווה לדאגה, 
בין שמחה לעצב,
ומעל הכל, שט לו איזה געגוע.
געגוע למה שהיינו, לכל ילדי תחת כנפי, 
געגוע אליו, לנשיקה על המצח שלי,
לארוחות ערב גדולות ומשפחתיות,
לחברים המקסימים שלו,
שמילאו לנו את הבית בהמון אנרגיות טובות.
כמו אז, אני מתארגנת, מקננת,
וקונה ללא הפסקה,
שיהיה לו נוח ונעים, שירגיש "בבית".
שיהיה לו חם בכפור של ה east coast.
כמו אז, כשהפך אותנו להורים, 
בכניסה לעולמינו, כשלימד אותנו שיעורים,
והביא כל כך הרבה אל חיינו.
כך גם היום, בעזיבתו לעצמאותו,
הוא מלמד אותי שיעור גדול ב"לשחרר",
לנשום עמוק, ומשאיר אחריו שקט גדול.
ו"אני יודעת שככה זה בטבע,
וגם אני עזבתי, כן..."
אבל עכשיו, ממש בא הרגע,
ומחניק לי בגרון..."

אוגוסט 2015
אני נפרדת ממנו,
ומרגישה שקצת התהפכו להם התפקידים.
נזכרת איך היה בוכה, כשנפרדנו מדי בוקר בפעוטון,
איך הייתי נחפזת לרוץ אל יומי שלי,
אל העבודה והלימודים.
עכשיו, אני זאת שמיבבת, שמתעכבת.
לפתע, הוא נראה לי בשיא נעוריו,
ואני מרגישה איך קפצה עלי זיקנה.
הוא מניח יד על כתפי,
נחוש להמשיך הלאה,
הוא נפרד ממני לשלום בחצי חיוך,
מחבק אותי חזק, ׳תודה על הכל אמא...׳

נובמבר 2015,

שלושה חודשים, כתשעים לילות בלי אמא,
והוא שב אלינו, לכבוד החג.
"כמה טוב שבאת הבייתה", אני רוצה להגיד,
נוצרת את לשוני,
שלא יאשימו אותי בני ביתי,
בקיטשיות, שהיא כל כך אני.
פתאום Thanksgiving, מקבל עבורי משמעות אחרת.
חג של התכנסות משפחתית, של ביחד אמיתי.
אני מביטה בו מהצד, בהשתאות גדולה,
כמה היה צריך להיפרד ממני,
כדי לצמוח, כדי לגדול,
כדי להתחזק, כדי להתעצם,
כדי לעבור מכשולים בעצמו.
כדי שיעריך ויתגעגע,
כדי שכולנו נעריך ונתגעגע.
איך הוא שב אלי, אחר,
בוגר, עצמאי, מהמם.
וטפו, טפו, טפו, גדול עליו,
בלי עין רעה.

בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
בבוקר 'חג ההודיה',
אני עוצרת לרגע,
להודות על הטוב,
פוסט, שמוקדש באהבה,
לאמהות, אבות,
סבים וסבתות.




Thursday, November 19, 2015

אני תמיד נשאר אני




,מעשה שהיה, כך בדיוק היה
,אתמול, כששבתי הבייתה בשעת לילה מאוחרת
 ,אחרי יום עמוס, שכלל שיחות צופיות
,'על עתיד 'שבט המפרץ
,פגישת בורד מרתקת
,והרצאה מעוררת של דר' רות קלדרון
.חיכתה לי הפתעה לסיכומו של יום
,אחרי יום מלא, שכולו עיסוק בהגות יהודית
,במתח שבין מדינה יהודית לדמוקרטית
.בצביונה של מדינת ישראל ובחזון הקהילה שלי
,אחרי יום שכולו עיסוק במי אני, מה אני עושה
,מה יישאר לדור הבא
,איך מייצרים המשכיות בכל המפעלים הנפלאים
  ,איך מעצימים בני נוער והופכים אותם למובילים
.למנהיגים
  ,שאלות על זהות וחינוך
,על המפגש, שבין הערכים האמריקאים לאלו היהודיים
.על השונה והדומה בין התרבויות
?האם אפשר לחנך מרחוק לאהבת המולדת
?גם אם היא לא המולדת שלהם
?האם נכון
  ?ובכלל, מהי מולדת
?מהו בית


,נכנסתי הבייתה, חלצתי את המגפיים
,ועל קצות האצבעות
.הלכתי לתת לה נשיקת לילה טוב
,נשימותיה עלו וירדו בקצב נינוח
 ,וממש לידה נחה בעבורי, הפתעה
.ציור צבעוני, שציירה הקטנה
,תוצר מסכם לחוג אמנות סביב העולם
,בכל שבוע לומדים על אמנות ייחודית
,לחבל ארץ או מדינה
.בכל שבוע, יוצרים מתוך זאת ההשראה

,בציור, ילדה עם עיניים גדולות וסקרניות
,מבט חושב ומהורהר
,קרני השמש, מאירות אותה באור מיוחד
,ועל ליבה, בכתב ילדותי ותמים
(:-כמובן עם שגיאת כתיב)
,חקוק המשפט הבא

"My Cultures are Jewish, Israeli, USA"




,כשעלה הבוקר
,והשמש האירה בחלוני
,קיבלתי כבר הסבר חינני
"...נו אמא, זה מה שאני"
,אמרה לי הקטנה
.בחיוך בישני

נ ח ת









Thursday, November 12, 2015

עשו לי את השבוע




לפעמים או בעצם לרוב,
אלו הם הדברים הקטנים,
שעושים את החיים,
שעושים את היומיום.
ובתור "over thinker" סדרתית,
בשבוע אפרורי,
אני מוצאת נחמה בקלילות שבקטנה.
אז לפניכם, כל מה שעשה לי את השבוע האחרון.
עוד פוסט בסדרת, לגזור ולשמור,
אגב,לפחות המלצה אחת, 
אפשר להתחיל כבר היום!


קניות בלי מאמץ
כשחברה אהובה מספרת לי על Instacart אני חושבת לעצמי,
שאם חברתי המוכשרת משתמשת, אזי, גם אני,
יכולה. 
האמת, הרעיון, אין בו ממש,
ממש "טלסל" של רחובות לפני עשרים שנה,
אלא שעכשיו, עם פלאי הטכנולוגיה,
תוכנה ידידותית במיוחד למשתמש ולמשתמשת, 
במיוחד ל"Low Tech" שכמותי.
על כוס קפה של בוקר בפיג'מה מהוהה, מול המחשב,
בלחיצה קטנה, אני עורכת הזמנה.
עגלה עמוסה מלאה כל טוב כבר בדרכה אלי,
תוך פחות משעתיים, הכל כבר במקרר,
תמורת טיפ ודמי משלוח סימליים.
מיטב התוצרת, ושליח מנומס  מתייעץ בטקסט,
בודק אם אני מעוניינת בכזה תחליף או באחר,
ואם הייתי רוצה להוסיף כל מה ששכחתי, ועוד בנמצא, לרשימה.
(את זה, אפילו א' לא עושה....)
עכשיו ל"שוס הגדול", אפשר לפצל את הקנייה, ולאחת כמוני, שנלחצת מהגודל של קוסטקו ותלוייה בחסדי איריס לחטיפים משם, הרי שInstacart,הפכה אותי לעצמאית של ממש.
גילוי נאות, הכותבת אינה בעלת מניות בחברה, אין לה אינטרס לקידום מכירות, עניינה היחיד, הוא לראות את חברותיה, מאושרות וחופשיות,
נו טוב, גם את חבריה. 


חלה ולידה
על ענת לשם, אני לומדת מהעולם המקביל, והיא ללא ספק עוד אחת המתנות המופלאות, שהביא הפייס לעולמי הנוכחי.
בלוגרית מחוננת, reloKitchen, (תודו שהשם גאוני!)
אופה מדופלמת וסטייליסטית בהוויתה.
אחרי הפעם הראשונה, אני יודעת שאני כבר מכורה.
אין ספק, שענת הצטרפה, לגברדיה מכובדת של אופות העמק,  נשים מוכשרות ומעוררות ההשראה, 
שנמצאות אצלי בחיוג מהיר,
אלא מה?
 חלות מתוקות באריזות חינניות ולצידן מטבלים איכותיים ומגוונים, שמככבים אצלי מדי סופ"ש על שולחן חגיגי של שישי או בראנץ' של שבת,
הגודיס' הכי שווה להביא לארוחה.
את ההתלהבות וקריאות השמחה,
זר לא יבין, רק מי שטעם.




אין כמו ספר טוב
בתחילת השבוע צללתי ל"שיר לאיזי ברדלי"
זוכרים שהבטחתי?
(ראו פוסט, "רשימת קריאה")
הביקורות שיבחו את הספר המופלא,
ואני לא הבנתי, איך הקריאה תשתלט לי על כל דקה פנויה.
"איזי ברדלי", הוא רומן מסוג אחר, באמת.
הספר, מאפשר הצצה מעמיקה לחיי המורמונים.
הוא מעורר בי מחשבה, הוא צובט אותי בעצב ותוגה, גורם לי להרהר בהשגחה עליונה, במערכות היחסים המורכבות בתוך המשפחה, בצו המצפון, בצו הדת, בצו השעה, ביחסים שבין אדם לחברו, לעצמו. 
ספרות יפה.


יוני רכטר במופע אינטימי
אין כמו "עטור מצחך" למלא את ליבי על גדותיו, באהבה גדולה לתרבות ישראלית ולשירה עברית איכותית ויפה. האולם מלא מקצה אל קצה,
רכטר מלהטט על אורגן ופסנתר, הלהקה שלו, נותנת טוויסט אחר לשירים המוכרים של אריק איינשטיין ועלי מוהר.
כשעולה לבמה, מיקה הרי היפה,
ממש נעתקת לי הנשימה. 
להקת העמק מצטרפת לשני שירים על הבמה,
אני מזהה פנים מוכרות, אני יודעת,
שיש לנו כאן אחלה קהילה.
רכטר נפרד לשלום, לא לפני שלושה הדרנים נפלאים ומחיאות כפיים סוערות, 
כשהוא שר לפני סיום את "שיר נבואי קוסמי עליז",
אני נשבעת ללכת ישר ולא לפחד כלל.


יום חופש של אמהות ובנות
יום הורים אצל הקטנה, זימן לי יומיים חופשה,
כך סתם באמצע השבוע, כשכולם בשגרת יומם.
אני מאמצת מיד חברה, עם הקטנה שלה,
ואנחנו מדרימות בנסיעה עליזה לכרמל השכנה.
עשרים וארבע שעות של עונג מושלם,
ומה שעושה ילדות הכי מאושרות בעולם,
יצירה בחיק הטבע, ארוחה נהדרת, יין משובח,
 מסלול הליכה מופלא (Point Lobos),
האכלת כרישים באקווריום במונטריי,
לא אחת כתבתי על המקומות המשובבים,
אבל באמצע השבוע, ביום שמש נעימה,
כשאין דוחק ומטיילים, החוויה היא אף יותר נפלאה.
מיד אני שואלת וגם עונה,
למה לא ל"גנוב" ימי חופש,
על דעת עצמי,
כך סתם?








Tuesday, November 3, 2015

פשוט, טעים ויפה



























אני צריכה לצאת בעוד עשרים דקות, למפגש בנות.
תכננתי לעבור במאפייה לפני, ולא הספקתי.
דבר רדף דבר, עניין זימן אחר,
הזמן שלי התעופף, היום כבר נסגר,
השעון מתקתק, ועוד צריך להשכיב את הקטנה.
׳אפשר להביא בקבוק יין, זה תמיד נחמד...׳, 
אני חושבת לעצמי, ביגיעה של סוף היום.
'אבל בא לי לפנק׳, עצמי עונה לי,
׳עכשיו נזכרת?׳ אני נוזפת וננזפת כאחת,
ומתפנה לפתוח את דלת המקרר.

הוא די ריק, 
אור חיוור, זמזום חרישי מעצבן, 
חצי מיכל חלב, גזר עייף, 
נענע, שראתה ימים טובים מאלה.
תפוחים ירוקים, גבינה צהובה, שלוש ביצים ודי.
עכשיו אני נזכרת, 
לא הגעתי למאפייה היום, על אף שתיכננתי, גם לא לסופר.
׳אפשר לשרוד לפחות עוד יום עם מה שיש, 
סבתא שלי בימי הצנע, שלא לדבר על המלחמה,
הייתה מתקיימת חודש ימים מזה....)׳, 
אני מנחמת את עצמי.
יוגורט דל שומן, ממתין ביתמות במגירה העליונה,
עוד שתי חבילות של זרעי רימונים,
קורצים לי מן המדף האחורי, 
׳היום, מקסימום מחר.׳, הם לוחשים, 
׳מחרתיים, ראי הוזהרת, כבר נירקב, אנחנו לא אחראים.׳
אני שומעת אותם, את כולם.
גרנולה משובחת עם אגוזים, תמיד יש בבית, גם דבש מקומי.
כל אלו יחדיו, בטון חייכני, קוראים לי בשמי.



אני נפנת לספור כוסות אישיות שקופות קטנות, ממלאה אותם בגרנולה, יוגורט דל שומן, plain, משעמם, לבן.
(לו רק היה לי יוגורט יווני, זה היה הרבה יותר מוצלח, מזל שזר לא יידע.) זרזיף דבש, וסוגרת עניין עם זרעי רימונים, לעסיסיות, צבע וסטייל.
תוך כחמש דקות (כולל שטיפת הכפיות!), יש לי מנה חיננית ומזמינה, בריאה ודיאטת במידה, לערב בנות, לקינוח או לבראנץ'.
באלגנטיות, אני מניחה על מגש עץ עם מראה, ו voilà משהיא/וא עוד עלול לחשוב שמדובר בבלבוסטע אנינה. 

רק אני (ועכשיו גם אתם), שותפים לתרמית ולסוד הגדול, באמת, שלא חייבים לעבוד שעות נוספות:-)




רבע שעה של איחור אלגנטי לערב בנות,
כי צריך עוד להתקלח, להתלבש,
להתאפר, להתיז בושם מרענן,
לנשק לשלום את יושבי הבית,
לנהוג, לחנות, להיכנס.
לשמוע 'WOW' גדול,
להישבע, שבאמת, מדובר באלתור קל, (אתם עדי), להתמסר למחמאה.
׳כן, כן, קלי קלות, חמש דקות של עבודה....׳, להבטיח לר', שיככב בבלוג הבא, והנה זה כאן.
כמה פשוט, ככה טעים ויפה.
מתאים לראש השנה, לחג ההודיה,
לסתיו, לבראנץ', לקינוח או בקטנה, לצד קפה ועוגה של אחר הצהריים.
אה, וכהרגלי, פרסומת סמויה,
עוגת הדבש של טל, Eva Sweets שאין כמותה.