אמא צעירה הייתי לפעוט אחד, סקרן ותאב דעת עם ריסים ארוכים,
כששמעתי לראשונה על הברנינגמן.
טלי, השמרטפית המיתולוגית וחברת ילדות אהובה של אחי,
סיפרה לי בעיניים בורקות על קורותיה במדבר.
היא הייתה אז רווקה סוערת, סקסית קצוצת שיער,
יצירתית בכל קנה מידה, מתחבטת ונחשקת.
אני, לעומתה, הייתי מעוז השמרנות והחיים בתלם.
חייתי בפרבר ניו יורקרי, סיימתי את לימודי התואר השני,
והתחלתי מישרה זוטרה של מרצה באוניברסיטה.
מדי בוקר, הייתי לובשת תחפושת בדוגמת ג׳קט שחור,
שמה את הבכור בגן, ויוצאת ללמד סטודנטים מן המניין.
מדי סופ׳ש הייתה טלי מגיעה מהעיר הגדולה,
ומציתה את דמיוני בחוויות הוללות ורווקות,
וסיפורים על איזה פסטיבל בנאבדה הרחוקה,
בו השמיים, הם אפילו לא הגבול, ליצירתיות ויצריות.
ולי, לא היה אף שמץ של מושג איפה זה נמצא.
טלי, טענה אז, שהייתי עבורה איזה סוג של עוגן, משפחה,
איזה אי של שפיות ותחושת שייכות.
עבורי, היא הייתה אחות צעירה,
השמרטפית היחידה שהבכור באמת אהב,
ולא רק הבכור, כולנו היינו מאוהבים בטלי,
טלי הייתה כולה אש ואהבה.
היא נתנה לי שקט וחדוות יציאה,
בניו יורק, בה הייתי כל כך בודדה,
והיא הדליקה אותי בסיפורי אהבה וזימה.
קצת כמו בנימין מטודלה, שסיפר על מסעותיו בעולם,
כשאף אחד עוד לא ידע, כמה גדול הוא העולם,
כך הייתה לי טלי, איזה אש בוערת תמיד,
דולקת ומסעירה.
שנים חלמתי להגיע לברנינגמן, חלמתי וחששתי,
תכננתי ודחיתי, כל פעם באמתלה אחרת.
פעם, כי זה היה רחוק, אחר כך, כי זה נפל על תוכניות אחרות,
כי סבא וסבתא באו לבקר, כי אירחתי את ראש השנה בדיוק ביום שאחרי,
מאוחר יותר, כי הייתי בהריון,
ושנה אחר כך, כי איך משאירים תינוקת ונוסעים למקום שאין בו קליטה...?
לפני כמה שנים, בהחלטה די ספונטנית ומתוכננת כאחת,
פקדתי אותו לראשונה,
ומאז, בכל שנה, הוא מעורר אצלי איזה רגש חזק.
זאת השנה הרביעית של חגיגת אהבתנו במדבר.
כבר בפעם הקודמת הבנתי,
שחווית הברנינגמן תתפוס אותי בכל פעם מחדש במקום אחר.
בכל שנה, בדיוק מפתיע היכן שאצטרך.
הברנינג יאיר באורות הניאון מחשבות רדומות,
ירעיד ברעש התופים את צפונות ליבי,
יביא כמו עמוד ענן, דרך אחרת,
יעגן מחשבה ששטה לה בתת המודע,
יצית אש בחיי.
וזאת, אם רק אהיה כנה דיי,
לראות מבעד לאבק, בתוך הסופה,
בתוך מערבולת הרגשות, את עיקרן של מחשבות המציפות.
אז מה הביאה הרוח המדברית הפעם?
הרוח המדברית תפסה אותי השנה בפרידה מהבכור,
עדיין עם ריסים ארוכים וסקרנות תהומית,
נופפתי לו לשלום, לפרק הבא של חייו,
והבנתי, שכמו פיקדון יקר,
הוא מעולם לא היה באמת שלי,
אלא של עצמו בעיקר.
שאני צריכה לשחרר, לתת לו לפרוש כנפיים ולעוף עם הרוח שלו.
מבעד לענני האבק ולעיניים הדומעות,
הבנתי לראשונה בבהירות מדהימה,
שאני לא צריכה להמציא את עצמי בכל שנה, מחדש.
שאני רק צריכה לדייק את מה שאני אוהבת,
לנתב היטב את התשוקה היוקדת,
ואז, אני כבר יודעת שאהיה מסופקת.
הבנתי, שהברנינגמן שינה את חיי לבלתי הכר,
ולנצח אהיה אסירת תודה,
(ומוטב היה לו הייתי מגיעה אליו לראשונה,
כשטלי סיפרה...)
אבל אולי הגיעה השעה לחפש מעיין נעורים אחר?
כששכבה של חול דק וקימחי מכסה את כל חלקי גופי,
אני יודעת לפתע יותר מתמיד,
שאני לא אורחת בברנינגמן, לא מציצנית,
שהמקום הפך לסוג של השראה עבורי,
שהשנה, בפעם הראשונה,
(והרביעית),
אני ברנרית.
אני ברנרית כי אני אוהבת לטייל
עשר שעות בערך לוקח להגיע מהעמק לסוף העולם,
למדבר ציה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,
למקום שנלקח מהדמיון, Black Rock City.
עוד פחות מזה לוקח, לקחת מטוס ולטייל בעולם.
אני אוהבת לטייל, אוהבת מדבר ואוהבת ים,
אוהבת עיר, טבע והר, אוהבת ירוק, אוהבת חום,
הכי אוהבת כחול, וכן, אני אוהבת גם אפור, אבן ובטון.
הנסיעה לברנינגמן, היא תמיד איזשהי הפתעה.
אני לא יודעת מה אראה, איזה רגש יתעורר, איפה זה יפגוש אותי.
חווית הטיול והגילוי צובעת לי את החיים,
עד סוף העולם הרי ניסע לראות את שבעת פלאי תבל,
והפלא שבפלאייה ומסביבה, הוא ממש כאן,
מתחת לאף, הוא גלוי ונעלם.
אני ברנרית כי אני אוהבת להתנסות
בפאתי הפסטיבל, מבקש אותי מנחה הסדנה, לנשום עמוק,
אני מכניסה ומוציאה אויר לפי ההוראות.
׳עכשיו, כשאתם נושפים, השמיעו קול...׳,
להוראותיו, כל הקהל משמיע אנחה כמו בסרט כחול,
ואני חושבת לעצמי, מה קרה לנו, שצריך ללמד אותנו איך לנשום.
בערב, אני מוצאת את עצמי בטקס תה.
נזיר בודהיסטי עומל כשעה ארוכה על כל כללי הטקס,
הוא קורא בספר עב כרס, מתקין במה קטנה, מדליק קטורת ונר.
המון רב נאסף סביבו ומהופנט לסדר פעולותיו.
הוא בסך הכל מוזג תה לכוס, אני חושבת לעצמי בציניות קלה,
כמה אנחנו כמהים לתוכן וצמאים לרוחניות.
איך בעולם הדיגטלי שכולו מסכים ופלסטיק,
יש לנו צורך בהתנסות, במפגש ובחוויה בינאישית עמוקה.
כשאני מתנסה, אני מתמלאה במחשבה.
אני ברנרית כי אני אוהבת ללמוד
למחרת, בסדנה אחרת אנחנו לומדים לפתוח את הערוצים המרדיאנים,
בנקישות על ערוצי אנרגיה בגוף, מלווים במנטרות, שכולן אומרות טוב.
כאן, מנחה עם שימלה תפוחה זוהרת וכנפיים ירוקות,
מבקשת שננשום עמוק, ואם אפשר גם בקול,
כשמשתחררת למנחה, נפיחה קלה תוך כדי הנשימה,
היא מסבירה, שזה חלק מהעניין.
אם רק פתוחים אל העולם, לומדים בכל יום משהו חדש.
אני ברנרית כי אני אוהבת לשחק,
כי אני אוהבת להשתובב
יריעות האוהלים מתנענעות בעוצמה ומנגנות את מוסיקת המדבר.
ממרחקים, אני מבחינה בצעירה עם תספורת קצרה,
מגפיים גבוהות לרגליה, תחתון זעיר ושחור למותניה,
את פטמותיה מכסות מדבקות כוכב זוהרות,
ומשקפי שמש מלבבות על עיניה.
אני מתבוננת בה, מהופנטת לרוח החופש שנושבת בה, איתה וממנה.
שעתיים אחר כך, אני שועטת באופני התכולות אל המקדש,
עם המגפיים המאובקות שלי וחזיית ביקני קטנה, בעיני רוחי,
אני צעירה ושובבה, משוחררת משיפוטיות, ממטלות ואחריות,
כשאני שובבה, אני נשארת קצת ילדה.
אני ברנרית כי אני אוהבת אנשים
אני ממש, ממש אוהבת אנשים,
ואני נעצרת לידם, מפטפטת באנגלית, בעברית ובצרפתית עילגת.
מחבקת, מושיטה יד, מתלוצצת, צוחקת, רוקדת,
מנידה ראש, מברכת לשלום, מישירה מבט בחיוך גדול,
עורכת מרוץ אופניים עם זרים,
ומנהלת שיחות נפש על משמעות החיים.
אני אוהבת חברויות נפש עמוקות,
אוהבת חברויות ארוכות שנים, וגם כאלה חדשות,
אוהבת חברויות אמיתיות וגם וירטואליות,
ונמשכת במיוחד אל הקסם האנונימי שמייצר חיבור,
כן, כזאת אני, ואין לי שום כוונה להתנצל,
אני אוהבת אדם, באשר הוא אדם,
אני ברנרית כי אני אוהבת לעשות
אני אוהבת לראות את לוח השנה שלי מתמלא בפעילות ובעשייה,
אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, לתכנן, לחלום, לארגן,
והכי גורם לי עונג, להסתכל על חיי בדיעבד,
ולהרגיש שעשיתי וחוויתי, ואין בי חרטה.
גם בברנינגמן, אני אוהבת ה כ ל,
אוהבת לשבת על ארוחה טובה וכוס יין,
מול המרחבים האינסופיים של המדבר,
אוהבת להתנסות בסדנאות, ללמוד, לתרגל,
לשעוט על האופניים אל האופק הרחוק,
לפטפט, לקרוא, לצחוק, לכתוב,
להשקיף על ההמון מפזז מטרסה רעועה,
אני עושה, משמע אני ח י ה.
אני ברנרית כי אני אוהבת ליצור,
אני אוהבת לכתוב
עכשיו, אני יודעת את זה יותר מתמיד.
כשאני מלהטטת במילים תחושות ומראות,
כשאני נחפזת לכתוב, שלא אשכח את קורות היום.
תמיד אהבתי ליצור,
(גם בהעדר כישרון ועם ידיים שמאליות)
ציירתי, צבעתי, חרזתי, שיפצתי רהיטים,
ועכשיו אני כותבת, וכולי שיר.
אני ברנרית כי אני אוהבת חגיגות אותנטיות,
אני אוהבת מסורות
א׳ מוצא את המאהל של עלי באבא,
מאהל מרוקאי שלוקח אותי לצבעי אדמה, לשעת שקיעה,
לאירועים משפחתיים של ילדותי, לשמחות, לקהילה,
לריח התה נענע ולואיזה של ממה.
בפנים, סשן של ריקודי בטן וכחמישה נגנים,
מרעידים את הלב במיתרים, בתופים ובמחולות, ועושים שמייח.
נשים מענטזות ומעכסות, צמידים מרשרשים,
וצעיפים כסופים מתעופפים, חלקן עבות ירכיים,
חלקן שדופות, חלקן עסיסיות ואחרות נראות קצת רעבות,
אבל את החפלה הזאת לנצח אזכור,
זה בדנ״א שלי, אהבת החגיגות.
אני ברנרית כי אני אוהבת לתת
ודווקא פשטות הנתינה בברנינגמן, עושה לי טוב על הנשמה.
כשאני מחלקת שוקולד איכותי מסביבי,
ואיך המחווה הזעירה הזאת, עוטפת אותי במתיקות ובחום.
או בערב, כשאני עונדת על אצבעות זרים טבעות מנצנצות,
ומסביבי אנשים מבסוטים נוצצים ומוארים למרחקים,
אני יודעת שלנתינה יש אפקט מדבק של אנרגיה טובה.
אני ברנרית כי אני אוהבת לחיות
המקדש, הוא מלאכת מחשבת השנה, מבנה עץ פתוח אל כיפת השמיים,
מעוצב קצת כמו מפרש של אונייה, וגורם לי לחשוב על המסע של חיי.
הוא מוליך אותנו בתחכום כמו מהולדת למוות, במסלול חד סיטרי, בדיוק כמו החיים.
מסביבי אנשים עם עיניים מצועפות, מתייחדים עם יקיריהם ועצב בעינהם.
מכתבים ותמונות של אנשים מלאי חיים, שכבר אינם,
גורמים לי לחשוב כמה מעפר באנו ולשם גם נשוב,
ורק רוחנו המיוחדת תשאר כאן לנשוב על אהובינו.
וכמה חשוב לחיות את חיינו כאילו אין מחר,
אני ברנרית כי אני אוהבת לאהוב
עשרים ושתיים שנות נישואין ועוד שבע שנות חברות,
חשבון פשוט אומר כמעט שלושים שנים של זוגיות.
פי שתיים שנים יחדיו יותר מאשר לבד.
כשאני עומדת מולו בג׳ינס שגזרתי בבית,
ובגרביים ורודות מאוירות,
(אני יודעת שזה נשמע פתטי בגילי המופלג,
אבל הוא למרבה המזל לא מבחין בכך...)
והוא מתבונן לי עמוק בעיניים,
ואומר לי, שכך בדיוק הוא התאהב בי,
עם הקוקו והגרביים הצבעוניות,
אני יודעת שאני הכי אוהבת, להיות נאהבת ולאהוב.
אהבה עבורי היא טעם החיים.
וזהו ידידי תמצית הברן, הקסם שמתרחש אחת לשנה.
בסוף העולם, בארץ לא ארץ, במימד אחר,
שבין מציאות לדמיון, בין שכרות לפיכחון, בין עירות לחלום.
שם, מעבר להרים החשוכים, בתוך ענן אבק ובתוך ערפילים,
שם, ממש שם, נמצא הפלא, מעיין נעורים בלתי נדלה,
מלא על גדותיו בשיקוי אהבה ובוערת בו אש התמיד לעולם.
הדרך לשם, היא די פשוטה,
בדיעבד, היא פנימית ואפילו אין הכרח נסיעה,
בעצם, בכולנו חבוי ברנר קטן,
צריך רק קצת מכל החומרים מהם עשויה האהבה,
צריך לעשות, להתנסות, ללמוד, לחגוג, לתת, להשתובב,
לשחק, להעיז ולחוות, ליצור, לקשור, לחיות ולאהוב.
לשנה שיש בה הכל מכל ועוד,
לשנה טובה מאוד.
תזכורת מהארכיון לגילגולה של חוויה:
http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/09/blog-post_4.html
http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/09/its-still-burning-man.html
http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/09/hallelujah-its-burning-man.html
לפעמים מדהים אותי העולם הזה, כמה הוא קטן. איך בשש שעות אפשר לחוות עיר. איך ביממה אפשר לעבור מקליפורניה הרחוקה, למולדת אהובה, עם הפסקה בלונדון המקסימה. איך שפים ישראליים עושים חיל במחוזות רחוקים. ״לונדון עוד תחכה לי....״, אני חושבת לעצמי בשמחה ודי
