Thursday, March 26, 2015

Day in Monterey, take 2


Kids, take 3




הורות לילד שלישי, היא הרבה יותר נינוחה,
היא ממש כאן ועכשיו,
נהנים מהרגע, מהדקה, 
כבר פחות לחוצים, כבר פחות נלחצים,
כבר פחות מלחיצים את כל המשפחה.

כך, שבאחת השיחות מלב אל לב, בנוף כחול ירוק עוצר נשימה,
אומרת לי חברה טובה (ולדעתי, גם אם השנה...!),
׳איזה גרועה אני....טרם לקחתי את הקטנה לאקווריום במונטריי,
בכלל, אני עושה איתה הרבה פחות ממה שעשיתי עם הגדולים...׳
אני חושבת בליבי, שגם עלי עברו אי אילו שנים מאז שהייתי שם,
ואני אכן עושה פחות ׳סל תרבות׳ עם הקטנה,
יש לי פחות קוריקולום,
והרבה פחות אג׳נדה,
אבל אני יותר נהנית...(זה נחשב?) 
ואיכשהו, הקטנים האלה, 
בסוף יוצאים הכי מוצלחים, הכי נחושים, הכי סתדרנים.

הפוסט הזה נולד,
לאחר תלונות רבות של קוראי,
ש׳חיפפתי׳ את מונטריי במחי פוסט קצרצר, (צודקים!),
וגם כי גיליתי, שגם אני קצת ׳מחפפת׳ בתוכנית החינוך של הקטנה.
אז הרי לכם יום, שכולו פעילות ומזון לנשמה,
להורים, לילדים, לגיל השלישי.
ואם אתם לוקחים אותו לאט ובכיף את הזמן,
היום הזה בכלל יכול לפרנס סופ׳ש קסום למשפחה.

מונטריי, היא מה שמכנים אצלנו במשפחה, 
האחות הזרוקה של כרמל הגבירה.
היא הרבה פחות מפונפנת, הרבה פחות יקרה, 
יותר תיירותית, פחות חיננית, לא ׳עשויה׳,
ויחד עם זאת, היא מציעה הרבה תוכן ועשייה.
יום במונטרי, הוא תמיד יום אקטיבי כזה, 
יום בו כל המשפחה פעילה בצוותא.
ואולי מה שהכי נחמד,
זה שאפשר לחוות את העיירה המקסימה הזאת,
כמעט בכל אופן, 
בהליכה ושוטטות,
בסירה, באופניים, 
בקייקים או צלילה עמוקה במים.




Monterey Bay Aquarium
אנחנו פותחים את היום באקווריום המקסים,
עומדים מהופנטים מול זגוגית עם מדוזות ניאון כתומות עולות ויורדות,
מחפשים בראש סחרחר את האנשובי, 
ששוחה נגד הזרם בלהקת הכספיונים,
מתיישבים לשעה ארוכה מול המיים,
ומתלהבים עד השמיים, 
כשכריש פטיש,
זורק לעברינו מבט. 
אחר כך, נהנים מ hands- on, 
מישוש ולמידה על כוכבי ים וסרטנים משלל סוגים,
הקטנה בעננים,
וכולנו נדבקים בהתלהבות גדולה.
הסיור במוזיאון הוא חוויתי, ומלמד כאחד.
מכל חלון, נשקף נוף כחול לאוקיינוס האינסופי,
כלבי ים בקולם מריעים, 
שחפים לבנים מנקדים את כחול השמיים, 
ועוצרים למנוחה במרחק נגיעה, על עמוד עץ מרופט, 
מחכים שנתפוס אותם בתמונה.
כמה טיפים לביקור באקווריום: 
הסיפור לא זול, ומומלץ בחום, לעשות מנוי.
זה אומנם מייקר את התענוג בעוד קצת אבל,
הבונוס הגדול, לא עומדים בתור! 
הכניסה חינם לכל השנה,
ההוצאה מוכרת לצרכי מס (רק באמריקה!),
זה בהחלט מוריד את מפלס ה׳להספיק׳ בביקור,
וחוצמזה, יזמינו אתכם לאירועים מקסימים,
כמו לילה באקווריום בהנחה גדולה,
או דיון על כרישים והכחדה,
שוה לא? 
אם החלטתם לעשות מנוי, תעשו זאת במקום בשעת הביקור,
כך תרוויחו שנה שלמה מהמועד הרצוי,
וכאמור, אין צורך לעמוד בתור,
אפשר פשוט להיכנס מכניסת המנויים מאחור.


Bay Bike @ Monterey Bay Coastal Trail
טיול אופניים גם למי שלא יודע לרכב....!
כל כך פשוט לשכור אופניים לכל המשפחה, 
אופניים קטנים וגדולים,
כאלה שמדוושים בהם ביחד או בנפרד,
קסדות, מפות והמלצות במקום,
טיילת מסודרת Monterey Bay Coastal Trail
ומסלול רכיבה מלא חיות והפתעות,
ואפשר להגיע בקלילות מבלי להזיע,
עד ל Pacific Grove השכנה,
(אגב, היא גם נהדרת, הרבה חנויות יד שניה,
פרפרים מלכותיים וקולנוע איכותי במיוחד.)
נקודות תצפית בדרך למכביר,
מספקות תפאורה מושלמת, 
ויופי של תמונות לאלבום המשפחתי.




Monterey Bay Kayak
שיט בקייק בלב המפרץ,
חוויה נהדרת לחובבי הג׳אנר,
לוטרות וכלבי ים במרחק נגיעה,
הטבע במלוא עוצמתו כשחשים אותו, 
בסירה קטנה בלב הים,
מומלץ, מומלץ, מומלץ!


Whales watching @ Old Fisherman's Wharf
שיט לווייתנים מוצע לקהל הרחב,
מ Old Fisherman's Wharf, 
השמועות אומרות שבנובמבר האחרון,
נצפו לווייתנים רבים, מניפים סילוני מים באויר.
רציף הדייגים הוא אומנם מאוד תיירותי, 
ולא ממש my cup of tea....
אבל, שווה לשוטט בו לטעימות של מרק,
וללכת עד הסוף לטרסה מקסימה,
לפחות בשביל התמונה.


Park, Playground & Pedal Boat
לפחות ספורטיביים, לחשדנים וחששנים,
או למשפחה עם ילדים קטנים,
שיט בסירת פדלים באגם טבעי,
El Estro Park
פיקניק על כר הדשא ממול,
או שכשוך מים בחוף ליד,
ושעשוע חופשי במגרש המשחקים המושקע,
(Dennis the Menace playground)
יעבירו כמה שעות נפלאות באויר החופשי,
חגיגה.




Historic Monterey 
מונטריי ההיסטורית כיכבה בשלהי המאה השמונה עשרה,
וגם במאה התשע עשרה,
על מבניה המעניינים, והארכיטקטורה המיוחדת,
האופיינית למקום, כולל סגנון מיוחד נושא את שם העיירה,
התיאטרון הראשון בקליפורניה,
בית המכס, הבית של לרקין והפרסידיו, 
את כל אלו ועוד, תמצאו ממש כאן.
סיורים היסטוריים מודרכים במחיר סימלי,
למתעניינים, וגם הדרכות פרטיות לטלפון הניד,
נחמד.


Shopping
לא ממש חובבת את ההיצע, 
חנויות לקיטש תיירותי,
תמצאו בשפע ב Cannery Row
את חנות הכובעים האהובה עלי,
סגרו, לצערי, לפני כשנה.
חנויות הזויות ויד שניה,
ב Lighthouse Central ליד,
ועוד קצת ב Pacific Grove,
ואם מחפשים מותגים,
קניון פתוח בDel Monte לא רחוק,
עם בוטיקים, רשתות, 
מסעדות וקולנוע ענק.


Time for Lunch
או איפה אוכלים?
הרבה מסעדות לתיירים יש בעיירה, 
להלן שתיים נחמדות ביותר.
Bubba Gump- הרשת של פורסט גאמפ,
יחודו לכם חידונים על הסרט, וישאלו שאלות,
אוכל מהיר על טהרת הדגה והמטוגן,
אחלה לילדים במרפסת שמשית מתוקה.
נעים במיוחד לשבת ב Trailside Café ,
סנדויצ׳ונים, סלט ומרק,
ומה יותר נחוץ לו לאדם?
לא רחוק ג׳ירדלי, 
לקינוח עתיר קצפת ושוקולד,
לא אנין אבל מהיר ונגיש.




וחוצמזה, 
יש פסטיבל ג׳אז מקסים אחת לשנה,
יריד עתיקות, פסטיבל הסטורי, 
אירועים מגוונים, 
וקסם מיוחד,
בעיירה,
שכל יום בה,
הוא חג.

Thursday, March 19, 2015

אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן







בבוקר שאחרי,
הייתי צריכה קצת איינשטיין ואלברשטיין,
שיזכירו לי את כל מה שאני אוהבת במולדת,
את הקול הישראלי, השפוי, היפה, הערכי, 
שישירו לי בשפתי שלי,
שיצבעו לי בקצת אופטימיות את תוצאות הבחירות,
שיראו לי את חצי הכוס,
שיגידו לי שיהיה עוד טוב.

את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות,
כי הבטחתי, שאני נוסעת לשנה, מקסימום שנתיים,
ומאז כבר עברו אי אילו שנים,
וכמוני עזבו עוד הרבה אנשים טובים, 
שלנצח יחיו את חייהם בקונפליקט עמוק,
עם מצפון נוקף ותחושה עמוקה,
שהעדפנו את טובתנו האישית על זאת של המדינה.
את הפוסט הזה אני כותבת באי נוחות,
כי הבטחתי ליודפת שאבוא לבחירות, 
ושוב לא באתי, ושוב, ושוב שאלתי את אותן השאלות,
האם יש לי זכות (מוסרית) להצבעה במדינה,
שאיני מתגוררת בה לאורך השנה?
את הפוסט הזה אני כותבת,
בלב כבד, כי הפחד גבר על התקווה.
את הפוסט הזה אני כותבת,
בתחושת אשם שהפקרתי/נו את המדינה, 
לימניים קיצוניים מתלהמים, 
לחרדים חשוכים ובערים, 
לאוכלי חינם, לשד העדתי, 
שלא ברור לי, מהיכן ולמה פרץ דווקא עכשיו,
לגזענים, לבריונים, לחסרי תרבות, לשיח נמוך,
ואלה, מתרבים, מתרבים,
רבים, רבים, בורים, בורים, 
כמו עשבים שוטים,
שהורגים כל חלקה טובה.


אומרים שכגודל הציפייה, 
כך גודל האכזבה,
וכן, הופתעתי, כמו כולם. 
מאוכזבת ועצובה, 
אני לפתע מבינה,
את מה שאומרים לנו שנים,
שדמוגרפית, אנחנו מפסידים,
דמוגרפית, מבית, מבפנים.
שדמוגרפית הקול השפוי נחלש,
שיש יש עזיבה של טובי בנינו,
שפניה של הארץ שלנו השתנו כל כך,
זאת ההתפכחות.
אין פה זיוף ואין כאן טעות, וזה לא מדגם,
אלו הן הפנים האמיתיות של חצי מן העם.
חצי מן העם, שבכלל לא ׳סופר׳ את קולות הערבים,
חצי מן העם, שמתקשה להתפרנס,
חצי מן העם, שחוטף אש,
חצי מן העם, שבוחר מתוך הרגל,
חצי מן העם, שבוחר בפחד,
חצי מן העם, שוויתר על הסכם, על שלום,
חצי מן העם, שוויתר על התקווה.

וספק קטן מתגנב אל ליבי, 
אם העם אמר את דברו,
יש לכבדו, זאת דמוקרטיה אמיתית, לא?
ואולי עכשיו כשבבירה,
יש קואליציה רחבה,
אולי עכשיו,
יבוא לציון גואל,
אולי?


אז שמתי לי איינשטין,
והכנתי אמריקאנו, 
לא רחוק מסן פרנסיסקו,
לא על המים, 
כשהשמש מחייכת בתכול השמיים,
ניסיתי לכתוב,
הרגשתי רחוק,
הדף היה ריק,
והלב עלה על גדותיו מגעגוע, 
והראש התמלא בדאגה,
למולדת אהובה.




יושב מול הנייר  / אריק איינשטיין 

יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב 
יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל 
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת 
מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול 

אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 
אני כל כך עצוב בא לי לבכות 

יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב 
יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול 
יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת 
מביט אל הנייר, טומן הראש בחול 


אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, 
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות 
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, 
אני כל כך עצוב בא לי לבכות.....

Thursday, March 12, 2015

הטוב, הרע והלא נודע






את הפוסט הזה אני לא כותבת מיעד טרופי,
רוח נעימה לא מלטפת לי את הפנים,
אין עצי דקלים, אין טורקיז של ים,
אין שמש יוקדת חמימה.
את הפוסט הזה,
אני לא כותבת מעירה קוקטית או עיר מסעירה,
אין השראה, אין צבע, או עניין,
אין ארכיטקטורה מרשימה,
אין מוסיקה מקסימה,
אין רומנטיקה ואין קולטורה.
האוויר עומד, צפוף ודחוס,
אורות ניאון חיוורים,
צפצופי מוניטור מציקים,
ואת הריח, את הריח, הס מלהזכיר,
כן, כן, הבנתם נכון,
את הפוסט של השבוע אני כותבת מבית החולים.


נתחיל בסוף, הסוף הוא שהכל טוב.
ו׳זכיתי׳ בפרס המפוקפק של גיבוש משפחתי,
בבית חולים מן השורה הראשונה.
האירוע הרפואי הסתיים,
לחולה (אמא שלי), שלום,
והיא מוסרת תודה,
על ההתעניינות ואיחולי ההחלמה.


ואני, אני מקבלת תזכורת כואבת,
לשבריריותם של החיים,
לרגע הקט, שבו הכל עלול להשתנות,
ושוב לא יהיה אותו דבר.
וחושבת לעצמי,
כמה חשוב להעריך ולהוקיר את השיגרה המבורכת,
את היום יום.
לברך בפה מלא על הבריאות,
(גם אם היא קצת חורקת...)
להודות על הקיים,
לא להתעכב על הקושי והתקלה,
אלא על השמחה, האהבה והמשפחה.
אני מהרהרת בהרגל המגונה שלנו,
של בני האדם,
לא לראות את הטוב כשהוא כאן, נוכח.
איך רק בעידן של חולי אנחנו שרים שיר הלל לבריאות,
רק כשהולך מאיתנו אהוב,
אנחנו מונים את שבחיו
(למרבה הצער, כבר לא בפניו....)
רק אז אנו מבינים את עוצמת האהבה,
את החסר והחלל.
רק כשמשהו משתבש,
אנחנו מודים על הסדר הקים.
אפילו את הטכנולוגיה,
אנחנו מעריכים רק בהפסקת חשמל.
את אושרם של ילדינו,
רק בדיעבד, כשהם במצוקה.
את השפע אנחנו מעריכים רק בחוסר,
את האהבה, רק בהיעדרה,
את החברים והמשפחה,
רק בגעגועים מצידו השני של העולם.
את השובע, רק ברעב,
את הרווייה רק בצמא,
את החברות רק בבדידות,
ואת הפנאי,
רק בלחץ של עבודה.


אני עוצרת לרגע וחושבת על חיים מקבילים לחיינו,
שמתקיימים בדקות אלו, ממש,
אפילו לא כל כך הרחק מכאן או שם.
בבתי חולים, במוסדות סגורים, בבתי כלא,
באיזורים מוכי עוני, מצוקה או מחלות,
או באיזורי קרבות.
איך אני לא נותנת עליהם את הדעת ביומיום,
וכמה צר עולמי כעולם נמלה,
וכמה אנחנו מקטרים לעיתים קרובות,
פשוט סתם.


יומיים אחרי,
כשאני מקפצת במופע של ׳מיני כוורת׳,
מוקפת במשפחה אהובה,
חברים יקרים וקהילה נפלאה,
אני לא יכולה שלא לחשוב,
שאיזה מזל שאני כאן,
וכמה כיף לי עכשיו,
ואיך כבר שכחתי,
ואולי מוטב שכך.
לאמא שלי, האהובה,
אני מסבירה,
שהפעם הם עשו ׳קליפורניה׳ למתקדמים,
ונפלה בידה הזכות לראות,
איך פועל בית חולים מבפנים...;-)
והפוסט הזה מוקדש לש׳, האחת והיחידה,
אשת חיל, חברת אמת,
רופאה מן השורה הראשונה,
אוהבת אותך, ויש לך את זה בכתב:-)