Thursday, January 29, 2015

אצל שרה




׳אתמול היינו אצל הרצל, מחר אצל שרה....׳
ככה מסתלבטים ילדי קבל עם ועדה על ילדות עשוקה,
לאמא, שהיא בכל רמ״ח אבריה מש״קית חוו״יה.
ותאמינו לי, הם כבר עשו הכל....
טיפסו טרוטי עיניים עם שחר אל המצדה,
צפו באמא, מזילה דמעה עם ההכרזה על קום המדינה,
מוזיאון נחום גוטמן, מוזיאון ישראל, מוזיאון הארץ,
צריף בן גוריון, בית ביאליק, 
מעיינות הסטף, עיר דויד, סיור על החומות,
שרשרת הדורות והמנהרות,
ראש פינה, עכו, צפת, נצרת, תל אביב, יפו, 
נוה צדק, בנימינה,
סיורי טעימות, שווקים, מספרי סיפורים,
רק תגידו מה... היינו שם,
ולא סתם הדרכה.... 
אלא שאלות לדיון, מסלול הליכה,
שיעורי בית וקריאת חובה.
כי אהבת הארץ נקנית בדעת, ביזע, בדמעות, 
(וגם כי ככה זה כשחיים עם משבר זהות עמוק;-)
וכך הפך כל ביקור מולדת אצלנו, לסדרת חינוך עם קבלות.

כשרונית (חברת ילדות א ה ו ב ה ),
מספרת לי שבכורתה, כותבת ביוגרפיה על שרה אהרונסון,
אני מיד מציעה, ׳בואי ניסע לזכרון עם הבנות...!׳
וכעבור שבוע בדיוק, שתי אמהות (כבר לא ממש צעירות),
מצוידות בשלוש מתבגרות מקסימות, שגם הן כבר חברות טובות,
ובעוד תינוקת אחת (שאין כמותה בכל העולם....!),
מבלות יום קסום בעיירה מתוקה,
ולומדות סיפור, שיש בו כל החומרים, מהם עשויה יצירה טובה.
רומנטיקה ואהבה, מתח וריגול, תעוזה, ציונות, חקלאות ואפילו שירה,
סקרנים? בואו לזכרון יעקב, הכל שם.



 
בית הקברות של זכרון, זה המקום שבו אני בוחרת לפתוח את הסיפור, 
והבנות, ממש בתוכו, בוחנות את הקברים, הישנים והחדשים,
מחפשות את גיבורי הסיפור שלנו, בוראות הסברים למצבות האילמות,
מחשבות את השנים העבריות, חוקרות אבנים ומנסות ללמוד מהסביבה.
בית הקברות כאן הוא ללא ספק התפאורה המושלמת להדרכה,
והמתבגרת שלנו, מדריכה אותנו, ומספרת על משפחת אהרונסון.
על שרה וילדותה, על רבקה האחות הצעירה, על צבי, 
על אהרון, האח הבכור, מגלה אם החיטה והאגרונום.
על הגדעונים, על אבשלום פיינברג הנאה, על נעמן בלקינד, על יוסף לישנסקי.
הסיפור שלה, רהוט ומעניין, והוא כולו נשען על מקורות ראשוניים,
מתובל בהרבה פרטים וחן.
והמתבגרת הפרטית שלי ואחותה הצעירה של המתבגרת המדריכה,
נשבות בהתלהבות בקסם העלילה, 
היא מיטיבה להפריד בין עובדות להשערות,
ומלמדת אותנו בעזרת סיפור מרתק,
על חבורת צעירים שבקשו לגאול את הארץ מעול התורכים,
על הדור הראשון של אנשי הארץ הזאת, בני העליה הראשונה, 
שאמצו להם את מנהגי בני ערב, כאפיות, סוסים והגנה עצמית. 
בדיוק בנקודה, שבה המחתרת פועלת בהצלחה,
באמצעות האונייה מאגנום ויונות הדואר,
אנחנו עושות הפסקה בסיפור, לטובת ארוחה טובה.

תישבי, יין קפה ושוקולד, מסעדה נהדרת....!
האמהות הגאות על כוס יין, סלט ומאפה ברי מתוק,
המתבגרות על פסטות משובחות ופיצה שמנונית, 
והעוללה, עוברת מיד ליד, בנינוחות שאין כמותה,
מחייכת ומאירה את המושבה.
השיחה, כבר לגמרי בהווה,
בכאן ועכשיו, והסיפור כמו נעצר,
אתנחתא קלה.



לבית אהרונסון, אנחנו מגיעות מדושנות עונג.
פותחות בסרטון קצר, שמספר את סיפורה של ניל׳י,
ואז, זוכות לכבוד מלכים, 
כשאסתר ליאני (בת משפחה ואישה מקסימה) ומנהלת האתר,
מוליכה אותנו לבית אהרונסון, בית ההורים ולבית אהרון, 
היא מספרת לנו על הנסיון להתחקות בשווקי דמסק,
אחרי הספריה המפוארת של אהרון אהרונסון,
שהוחרמה על ידי התורכים, והושחתה לטובת ניר אריזה לדגים.
אסתר חושפת את הסליק, ממנו שלפה שרה את האקדח,
שסייע לה בהתאבדותה. 
אנחנו בוחנות את הרהיטים בבית אהרון, 
את החיטה המגולפת על המיטות והשידות,
את הרהיטים הדמסקאים ועבודת המחשבת, השטיחים, הכלים,
הזמן כאילו עצר כאן מלכת.
אסתר מצביעה על מנהרה סודית מבית אהרונסון, נתיב מילוט. 
אנחנו מדברות על יחס הישוב לניל׳י,
על הקרע, שיש הטוענים, 
שגם היום הוא עוד ניכר ברחובה הראשי של המושבה.
מתעכבות במוזיאון הקטן בחצר הבית,
מוצאות עניין ב׳אלף נשיקות׳ של אבשלום,
והמתבגרת המדריכה מבארת את עמימות של הרומן,
ואיך בכלל לא בטוח שהיו דברים מעולם.
אנחנו נעצרות ליד צוואתה של שרה, 
מתעכבות בעניין רב ליד הצילומים של בני המשפחה.




אחרי שיטוט ברחוב המייסדים,
מה שנקרא, window shopping,
ואכזבה קטנה על מה שהיה פעם קצת יותר נחמד,
אנחנו מתקשות למצוא בית קפה חביב, כזה שיש בו גם וגם, 
גם אוירה, גם עוגה טובה, קפה משובח, וקצת סטייל....
אנחנו חוזרות לתישבי לקפה נהדר,
ולשוקולד בוטיק מיובא מצרפת, Valrhona, 
(אגב, שרון היינריך, Paris chez Sharon,
הכוהנת של הקינוחים הפריזאיים ממליצה עליו ללא הפסקה...)
המתבגרות מבלות שעה ארוכה מול הוטרינה המתוקה ובוחרות במשורה,
קוביות שוקולד פרילין מיוחד, ושוב לוקחת אותנו השיחה למקום חדש. 


הפטפוט מוביל אותנו בתחכום אל מחוזות ילדותינו,
ואל זאת השניה, כולנו כבר עמוק בשיחה ערה,
על פעם מול עכשיו. קשובות לטרוניות הבנות,
על ימים של איתרוג ילדים, של חממה והגנה.
ואני, חושבת בליבי,
ש״אומרים, שהיה כאן שמח לפני שנולדתי...״
על איך בימים אחרים, לא כל כך מזמן, 
חבורת צעירים שינתה הסטוריה,
שיחקה בין מעצמות, הולידה שינוי,
והוריהם לא רק שלא הצרו את צעדיהם,
אלא תמכו והאמינו בצדקת דרכם.
וגם, ששרה היא דוגמא נפלאה לאישה חזקה
דעתנית ואמיצה,
וכמה, כמה כיף לנו עכשיו...
ואם קראתם עד הסוף, עד לכאן,
קבלתם הרגע המלצה ליום שיש בו הכל,
בלי מאמץ וממש, ממש, מתחת לאף.

Thursday, January 22, 2015

היה לו חלום



"אי צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום...״/ מרטין לותר קינג
כמה קצר, ככה נכון.




שיחה
בסוף השבוע האחרון ציינו כאן את יום הזכרון למרטין לותר קינג.
(שחל לפי לוח החופשות האמריקאי, בסופ״ש הסמוך ליום הולדתו,
בכלל, אני מעדיפה חגיגה של חיים ומורשת על פני זכרון ואבל,
אבל זה כבר לדיון אחר....)
הקטנה חוזרת מבית הספר, כולה שאלות,
׳מה, באמת לבנים ושחורים למדו בבתי ספר נפרדים? שיחקו בנפרד? היו להם אפילו שירותים ציבוריים נפרדים, אבל למה...?׳
'המורה סיפרה שהיו שלטים ׳white only'...'
׳אמא, את יודעת ששמו את רוזה פארקס בבית הסוהר רק משום שהיא התיישבה באיזור ה׳לבן׳ באוטובוס?׳
׳איך הוא מת?׳ ׳הוא לא מת כשפוצצו את ביתו... נכון? רק אחר כך...׳
׳אני חושבת שבאמת קראו לו רק מרטין...אמא שלו בטח לא קראה לו בשם הארוך...היא בטח קראה לו רק מרטין....׳
׳אמא, את הכרת את מרטין לותר ...? בת כמה היית...?׳
לכי תסבירי לה, שאת לא כל כך זקנה.




 ספר
ואני, אני נגשתי למדף הספרים,
שלפתי משם בחיוך רחב שני ספרים לקטנים/ גדולים והתיישבתי בעיניים דומעות,
להקריא את משנתו של איש יקר,
שהאמין בכוחן של מילים,
בעוצמה של אהבה,
בדרך של מחאה שקטה.
אנחנו משוחחות על מהי גזענות ומהי אפליה, והיא מיד נזעקת,
׳זה לא פייר....׳ ואיך אין הבדל בין שחור ללבן.
וליבי, ליבי מתרחב.

בעיקר על כברת הדרך שהארץ הזאת עשתה,
מימים חשוכים של עבדות וגזענות, 
לתקופה חדשה, בה זכויות האזרח,
מעוגנות בחוק ונאכפות מדי יום.
לארצות הברית, שהצליחה להוריד אל העם את חוקתה, 
ולקיים הלכה למעשה ערכים נעלים, על בסיס יומיומי.
למדינה, שזה העומד בראשה,
האזרח מספר אחד,  
נחשב בעבר הלא מאוד רחוק,
רק בגלל צבע עורו,  
אזרח סוג ב׳ על פי חוק.
ועוד ליבי מתרחב, על השיעור ההסטורי הזה,
שלומדים ילדי הגן, 
ואיך היא מזדעקת הקטנה על חוסר צדק משווע ואפליה.
ואני חושבת לעצמי,
כמה קל על לוח חלק, של ילדות רכה,
לחנך לחופש, לשוויון, לזכויות אדם.
עכשיו לכל הציניקנים המלעיזים, 
זה נכון, שיש עוד מה לעשות,
במיוחד לנוכח האירועים האחרונים,
אבל היי, אנחנו עדיין בעיצומו של תהליך,
זה לבטח עוד ייקח זמן,
וייגבה מחיר, 
והצדק, החופש והשוויון,
סופם, שהם חייבים לצאת לאור.

ועוד אנקדוטה קטנה, 
רק כדי לוודא, שהקטנה באמת הבינה, 
אני אומרת לה משהו בסגנון,
׳תארי לעצמך, שהיו מושיבים אותך בספסל האוטובוס האחרון,
רק משום שצבע שיערך הוא חום ולא בלונדיני או צהוב...איך היית מרגישה?׳
והיא, בלי למצמץ עונה, 
׳זה לא יקרה, כשאהיה גדולה, יהיה לי אוטו, אני בטוחה....׳






סרט
ביום ראשון, אני מציעה לסנדויצ׳ית המתבגרת דייט עם אמא,
 אנחנו מבלות שעתיים בקולנוע, צופות ב'Selma'
הסרט מתאר את המאבק על זכות ההצבעה בסלמה.
מסתבר, שלמרות החוק המאפשר הצבעה לשחורים, 
בפועל, נאסרו אפרו אמריקאים שביקשו לממש את זכותם להצביע באלבמה,
במקביל לשורה של צעדי ענישה והגבלות כלכליות כנגד הקהילות השחורים באותה תקופה.
קינג ארגן ב1965 שלושה מצעדי מחאה מהעיר סלמה לבירת המדינה מונטגומרי,
הצועדים מחו על סירוב רשויות המדינה לתת זכות הצבעה לאפרו-אמריקאים.
הסרט יכול להוות פתיח מרתק לשיח עם בני הנעורים,
על סוגיות אקטואליות והסטוריות, 
דיון מרתק על שנאת זרים, ההשוואה המתבקשת לאנטישמיות, 
ואפילו בחינה אישית ערכית ביחס לעובדים זרים, ולזרים בכלל, כאן, שם, באירופה.
מה מנחה אותנו? פחד מהשונה? דיעות קדומות? הזכות לבטחון? 
יש בכלל פתרון שהולם את סולם ערכי לבעיה מהסוג הזה?

הסרט מחדד אצלי כמה תובנות,
אחת, בדבר גדולתו של איש שהתחיל מאבק לשוויון זכויות לשחורים וסופו בתנועה בה שותפים שחורים ולבנים, לקידום זכויות האזרח.
אני מהרהרת בסגנון המאבק, שקט, לא אלים, בדרכי שלום, בהשראת מהטמה גנדי,
ואחר כך דרך מערכת המשפט והחוק. 
האם היינו מגיעים לשולחן הדיונים עם הפלשתינאים לו אלה היו נוקטים מאבק שקט?
עוד מחשבה, מהדהדת ועלתה בשיחה עם חברים על שולחן אוכל מדהים,
שמאבק הזכויות של קהילת הגייז, עובר שלבים דומים ממש עכשיו,
ובעוד שנים, זה ייראה לבטח הזוי ולא נתפס, שכך נהגו כאן במאה העשרים ואחת,
כלפי מי שנטייתו המינית שונה.
אני נזכרת בכל האנשים הגדולים מהחיים, ששילמו בחייהם, 
על הנסיון לשנות את העולם, ואיך קינג עומד באותה שורה עם רבין, מהטמה גנדי, סאדאת, לינקולן וקנדי.
ועוד דבר למדתי על האיש, (הסרט, אגב רק מרמז על כך, אבל גלגול בגוגל מאשר),
שעל אף שהיה נאמן לרעיונות התנועה, 
מסתבר שלא היה כל כך נאמן לאישה ולמשפחה.
(אבא שלי, צרפתי בהוויתו ובתרבותו, היה אומר לי שזה לא עסקי ולא קשור בכלל....)
אבל אני, לא יכולה שלא להוריד לו מסך הניקוד הכולל,
קמצוץ הערכה. 




המלצה
ואם הגעתם עד כאן, 
נוסף על ההמלצה החמה על הסרט, לצפייה עם מתבגרים.
אני מצרפת ספרות מומלצת לתלמידי בית הספר,
לכיתות הנמוכות והגבוהות.
(פעם מורה, תמיד מורה:-)
לצערי, בעברית לא מצאתי ספרות ראויה,
לילדים ונוער,
למעט ספר אחד, שעל פניו נראה פשוט נפלא....

מרטין, סיפורו של מרטין לותר קינג
מאת:  תמר ורטה-זהבי




My First Biography: Martin Luther King, Jr
by Marion Dane Bauer and Jamie Smith

A Picture Book of Martin Luther King,
by David A. Adler and Robert Casilla 

National Geographic Readers: Martin Luther King, Jr. 
by Kitson Jazynka

Martin's Big Words: The Life of Dr. Martin Luther King, Jr.
by Doreen Rappaport and Bryan Collier

I Have a Dream
by Martin Luther King Jr. and Kadir Nelson

The Story of Martin Luther King Jr.
by Johnny Ray Moore and Amy Wummer

Who Was Martin Luther King, Jr.?
by Bonnie Bader and Nancy Harrison

DK Readers L4: Free At Last: The Story of Martin Luther King, Jr.
by Angela Bull

Thursday, January 15, 2015

זר לא יבין




אני יודעת שהפוסט הזה יהיה קשה לעיכול,
והוא עוד יותר קשה לכתיבה....
כי מה יש להגיד למי שבאמת ובתמים לא חסר לה דבר,
ותוסיפו על זה שהיא ״יורדת״ מוקצה,
או ב״פוליטקלי קורקט״ גרה בתפוצה...?
מה יש לה להגיד על המצב?
ובכן, הרבה.


פעם, בחיים אחרים, בארץ מולדת,
חזר לי צ׳ק.
זה לא היה צ׳ק למלון בוטיק,
לא, לטיסה ליעד אקזוטי ומקסים,
זה לא היה צ׳ק לחנות בגדים ממותגת,
גם לא לחנות רהיטים מפונפונת,
לא למעדנייה או למאפייה.
זה היה צ׳ק שחזר לסופרמרקט בפאתי רחובות.
וזה לא היה כל כך מזמן, זה היה לפני פחות מעשרים שנים.
כשא׳ זיפזפ בין סטארטפים, עבד קשה והזיע,
כשאני כבר הגעתי לפסגת שאיפותי הקרייריסטיות דאז,
חינכתי וריכזתי שכבה, הכנתי לבגרות,
וחשבתי לתומי, שאני משתכרת יפה, 
והכי נהניתי ממה שאני עושה,
וחשתי תחושת סיפוק ושליחות.

לנצח אזכור את הבושה שאחזה בי אז, 
שעל אף, שאנחנו עובדים כל כך קשה,
ולומדים ומתאמצים, אנחנו לא מצליחים לכלכל את חיינו נכונה.
את הפחד, שניפול לצד השני של הקו,
ואני הלא זכרתי היטב איך נראות השכונות מעבר לכביש בבת ים.
לעולם אזכור את המבוכה לבקש עזרה מההורים,
ואבא שלי, שחנך אותי איך חיים בחשבון ומשלמים חובות במועדם.
(לדעתי, סיפרתי להם את זה רק לא מזמן...)

ולמה, למה אני נזכרת בזה עכשיו? 
כשאני יושבת על סיר הבשר, 
הרחק משם, גיאוגרפית, פיזית ואפילו רגשית באיזושהי מידה? 
וגם עבר מאז קצת זמן....
השבוע צפיתי בתוכנית דוקו על מצוקת הדיור בישראל.
׳לא בלי ביתי...׳, מיקי חיימוביץ׳ בעוד מסמך קודר,
מהסוג, שכבר נהיינו אדישים אליו,
מהסוג, שמזמין להעביר ערוץ, או לקום למטבח.

בעודי מהרהרת בדברים מרותקת למסך,
לוחש לי קול קטן,
׳תכפילי פי מאה.....׳ 
׳תכפילי פי מאה׳, אני אומרת לעצמי,
את תחושת הכשלון, את העלבון הצורב,
כשיש משפחה, ילדים, באמצע החיים.
כשמוטלת עליך משכנתה ואחריות.
תכפילי פי מאה את המועקה, הדאגה, האכזבה.
תכפילי פי מאה את הבושה, הכעס, המבוכה,
כשאין בידיך לקיים את צרכיך.

אני מתבוננת בתוכנית הטלוויזיה,
וחושבת לעצמי, שמשהו בהחלט השתנה,
שמדינת ישראל כבר מזמן אינה מדינת רווחה.
שאיך ייתכן שדווקא בזמן, שהמדינה מבוססת,
וכבר אינה עומדת בסכנת קיום ממשי,
דווקא עכשיו המצוקה רק גוברת
והפערים רק גדלים.
איך ייתכן שמעמד הביניים קורס,
תחת עול המיסים, העמלות, 
הוצאות היומיום.


אני לא יכולה שלא להסתכל בעין עקומה,
על פוליטיקאים אופרטיוניסטים, 
שניצלו את המחאה החברתית,
לטובת פילוס דרכם אל הצמרת.
אני חושבת, שבהחלט הגיעה השעה,
להחליף את השילטון במנהיגים אחוזים באדמה. 
כאלה שמבינים גם בשלום אמיתי וגם בבטחון כלכלי, ואם מקדישים לכך מחשבה, הרי ששני אלה קשורים בעבותות של סיבה ותוצאה.
הוכשרה השעה למנהיגים חדשים, כאלה שלא שולפים את האיום האיראני בכל פעם, שמצוקה כלכלית עולה.
לא עוד נסיכים מנותקים מעם,
אלא כאלה משלנו, שבאמת היו שם.
אולי הם יבינו יותר,
שהצורך הבסיסי ביותר של אזרח מן השורה,
הוא בכבוד להתקיים,
ואז באמת, יבוא לציון גואל.