Thursday, May 29, 2014

איים אבודים


















דבר לא ידעתי על סנט בארט,
לא ידעתי דבר.
כי לפעמים, הדברים הטובים הם כאלה,
שכלל לא ידעת על קיומם.
כאלה, שקשה להגיע אליהם,
כאלה שבחלומותי הטובים ביותר,
אפילו לא הופיעו.

שיכורה מעירסול הגלים על יאכטה קטנה,
אני מגיעה לסנט בארט.
אחרי שיט סוער, בתוך אוקיינוס כחול אינסופי,
וגלים בגובה שישה מטרים, שמאיימים על השקט הנפשי,
הסירה נחבטת במים, שועטת אל המרחבים,
רגע מתיז עלי סילון מים ומרטיב אותי עד לשד עצמותי,
ורגע, יש שקט, מפרש לבן ברוח ונענוע נעים,
עירסול של עובר ברחם אימו,
שמשרה עלי שקט ובטחון.
אני לומדת ששיט בים סוער,
מוסיף להרפתקה ולכיף.


St. Barts Island סנט בארט 
(בארטלומאי, על שם אחיו של קולומבוס:-),
הוא אי מקבוצת האי האנטיליים, בקאריביים.
האי התגלה לראשונה על ידי כריסטופר קולומבוס,
במסעו השני לאזור ב 1493, 
לפני שאמריגו וספוצ׳י הכריז שמדובר בארץ חדשה,
כשכולם עוד חשבו שמדובר בהודו,
לפיכך נקראים האיים האבודים, ׳איי הודו המערבית׳.
מאז עברו מים רבים באוקיינוס,
האי החליף ידיים עד שנפל לידיים צרפתיות,
(יש אלוהים!) ואז התגלגל לשלטון שוודי חיוור, 
חסר סטייל בתקופת המהפכה הצרפתית,
(הם פשוט היו עסוקים בעניינים יותר בוערים:-).


 
מזל שהשוודים השיבו לצרפתים את המקום,
כדי שיעניקו לו קצת סקס אפיל ואבק כוכבים,
שידבק בנו קצת מהקסם והשיק.
רק הבירה, גוסטביה היפה,
קרויה על שמו של המלך השוודי, 
ולא נותר עוד זכר למאה שנים משמימות,
והיום, האי שוקק חיים עד מאוד.

סנט בארט הוא פנינה,
מלבד העובדה, שיש בו חופים עוצרי נשימה,
איונים קטנים, גבעות והרים,
יש לו ניחוח אירופאי, צרפתי.
מסעדות ובתי קפה אנינים, בתי מאפה וריח קרפים נישא באוויר,
אי שכולו דוגמניות על, אנשים יפים, חטובים, 
לבושים לפי צו האופנה, נערות עסיסיות חשופות חזה,
מפקירות את גופן לשמש היוקדת,
מוסיקה חיה מדי ערב.
אם יש גן עדן, הרי הוא כאן,
אני חושבת לעצמי בחיוך רחב.


אנחנו שוכרים טרקטורון ושועטים חבוקים אל הלא נודע, לגלות מטפחיו של האי הקוקטי הקטנטן, מקיפים אותו, עוצרים בחופים בתוליים, משתאים לנוכח חרדוני ענק, פרפרים, עיזים וצמחיה פראית, שתי כנסיות, שני בתי קברות, בתי עץ עם גגות רעפים אדומים, תריסי עץ בשלל צבעים בטורקיז, בצהוב לימוני, וורוד בוהק רק מוסיפים לאווירה. חנויות יוקרה, ונשים יפהפיות, מטופחות, לבושות לפי צו האופנה, כובעי קש רחבי שוליים, פנים מאופרות בטבעיות, חזיות קטנטנות מציצות, אופנת חוף.
יומיים של גילוי ופלירטוט עם פיסת הנוף האלוהית הזאת, מביאים אותי לכתוב זכרונות, לתעד, לצלם ולרשום, להתמכר לרחש הגלים,
להתאהב בבטלה, בנופים האינסופיים.



שתי ארוחות צהריים נהדרות:
(La Gloriette (Grand Cul de Sac
ארוחה שכולה על טהרת הדגה על המים,
בתפריט: דגים וקוקטיילים ואנשים יפים מלוא העין.
וארוחה שניה, שהפכה למסיבת חוף סוערת במיוחד. La plage,
קוראים למקום, שיושב לחוף קסום במיוחד, ריהוט נקי בלבן,
עם נגיעות צהובות וטורקיז של ים. 
כל יושבי המסיבה לבושים לפי צו האופנה, 
המלצריות והמלצרים, הורסים, לא, אין כזה דבר....!
תקליטן על המוסיקה, עושה בנו כרצונו,
נערה שחורה מעכזת ורוקדת, מתריסה, מוציאה לשון,
לא׳ שמנציח את הרגע, את הדקה.
אנחנו בסרט, מתמכרים לתחושת החופש והשלווה,
לאוכל האנין, לסצנה לאווירה.


משם לסנט מרטין St Maarten-St Martin
עגינה ב Grand Cuz
ואני, מיד קולטת אותה, אני לא יכולה להתיק את עיני ממנה,
תלתים פרועים ממסגרים פנים חושניות, שפתיים בשרניות, עור שחור חלק ובוהק ושמלה אדומה קטנה.
'Bonjour Je M'apple Tatiana', היא מספרת לי, במבטא מושלם.
טטיאנה נולדה באורילאון, כשאני אומרת לה שג׳אן דארק, היא גיבורת ספרות ילדותי, היא מזילה דמעה, ואומרת לי שגרמתי לשיעורה לסמור, (כמו כל דבר אחר, בצרפתית זה נשמע עוד יותר טוב...)
חיים בפאריז, בקוריסקה, ובן זוג יהודי יתום,
הביאו אותה לסנט מרטין.




הוא השף של מסעדת יוקרה מקומית, היא מוכרת בבוטיק.
והיא מספרת לי את כל מה שלא כתוב בספרי תיירים.
איך זה לגור באי, רחוק מהבית, מהמשפחה,
מה משמעות של נישואי תערובת במאה העשרים ואחת,
גילויי גזענות, וגעגועים הביתה.
סנט מרטין הוא אי שחציו צרפתי וחציו הולנדי,
שמו יצא למרחקים בגלל החופים והקולנריה.
ארוחת ערב נהדרת, אנחנו אוכלים ב Bistro Caraibes
לובסטר, שנשלה מבריכת דגים במיוחד לכבודנו,
יין נפלא, ומנות פתיחה וקינוח, שלא מהעולם!
עוד משקה על חוף ים בצבע טורקיז, שמלות חוף,
ומסיבת איגואנות בירוק זרחני ובחום, מתחרדנות על הסלעים,
ומספקות את המופע הכי שווה באי.


אנגילה  Anguilla
או כמו שגילי קורא לה ׳הבה נגילה׳, 
מפתיעה אותי בחופי הטורקיז,
בכחול העמוק והאינסופי, בנופים הבתוליים, בעצי הדקלים....
עצירה של יום בRendezvous Bay
וגילוי של זמר ריגאיי מקומי, 
עם תמונה של צ׳ה גווארה משנות השבעים,
מוסיקה שחורה, שחודרת את הנשמה,
רביצה חסרת מעש על חוף לבן, 
טבילה מצננת, 
ארוחה משובבת, 
אוירה של חבל על הזמן.




ואת הפוסט הזה אני נהנית לקרוא עכשיו,
באטרף של עבודות ומטלות,
נזכרת בטעמים, במראות, בתחושות ובריחות,
אים אבודים, יש כזה דבר,
אם יש גן עדן,
הרי הוא שם.
והמלצה גורפת,
לחוות,
לכתוב,
לצלם,
שיהיה אפשר להחיות זכרון,
לרגעים בני חלוף של טוב.

Thursday, May 22, 2014

בקשה מהיקום




יש לי חברה אהובה וחכמה, נקרא לה ע׳.
היא לימדה אותי שיטה, דרך חיים, 
לבקש מהיקום.

ע׳ עברה לפני שנים משבר אישי גדול,
היא הדהימה אותי כבר אז,
כשהייתה בתהומות של עצב וקושי,
באמונה, שהיא תצא מהשבר שפקד אותה,
מחוזקת ומאושרת.
היא לא האשימה איש במצבה, 
רק ביקשה ללמוד, מה קרה שם, איך היא נפלה,
מה היא יכולה לעשות אחרת, איך מצילים את המצב.
ביו בכי לצחוק היינו מנהלות שיחות אל תוך הלילה,
׳חכי רגע׳, היא אומרת לי במהלך שיחה טראנס אטלנטית אינסופית,
׳המשפט הזה שאמרת לי עכשיו הוא טוב,
אני הולכת לכתוב אותו ולהדביק לי על המראה,
אני מבטיחה לך שאשנן אותו כמו מנטרה טובה....׳

וכך, במשך שבועות התמלא הבית של ע׳,
בפתקיות צבעוניות מלאות טוב, על המראה מעל הכיור,
על המקרר, בכניסה לבית, ביציאה, בחדר הילדים,
בתא הכפפות, בתיק, בארנק, בחדר השינה,
בחדר הרחצה.
מכל אחד היא אספה משהו,
תובנה, אהבה, ברכה.
אימרות כנף, משפטים, משפטים בסגנון,
׳החיים יפים׳, ׳אני ראויה לאהבה׳,
׳אני ברוכה ומבורכת׳, ׳אני יכולה הכל׳,
׳אני בוחרת לראות את הטוב׳.
ע׳ לא אישה מאמינה במובן הדתי של המילה,
אבל היא אישה מאמינה במובן העמוק של המילה.
היא מאמינה בטוב, היא בוחרת באושר,
היא בוחרת בשמחה, בחיוך, באהבה.
ועל כל הבחירות הללו, היא מכריזה בקול גדול,
לעולם, לייקום, לעצמה,
בכוונה רבה, בדיוק, במיקוד.

השיא היה כשלפני שנים אחדות,
על כוס קפה תל אביבי מול שקיעה,
היא לפתע שלפה את הניד,
תמונה של עלם חמודות הציצה מתוך שומר המסך,
׳מי זה?׳ אני בסקרנות שואלת אותה,
והיא בתיאטרליות כובשת, 
בתנועות ידיים עדויות צמידים תכולים מרשרשים,
עונה בשמחה שזה, זה, אהוב ליבה, 
׳טרם פגשתי בו...׳, היא אומרת,
׳אבל אני יודעת שהוא עוד יבוא...׳

שנה אחר כך, היא שואלת אם אפשר להביא ידיד,
למסיבת יום ההולדת הארבעים שלי,
׳בטח׳, אני משיבה בשמחה, וכולי ציפייה גדולה.
הם באים בזוג, ׳הוא דומה להוא מהשומר מסך׳,
אני חושבת לעצמי ונוצרת את לשוני.
חודשים אחר כך אחר כך הם כבר בשניים,
ועוד זמן קצר חולף והם,
נשואים ומאוהבים עד השמיים.
כולכם יודעים שעברו מאז כמה שנים...
היום ע׳ חזקה, מאושרת, אוהבת, אהובה ומבורכת,
היא פשוט ביקשה מהיקום בקשה מדוייקת.




Thursday, May 15, 2014

מצטנעות


 

 

לפני כמה חודשים קראתי באיחור מה,

את ספרה של שריל סנדברג, "לפרוץ קדימה"

Sheryl Sandberg/ Lean In.

מוכרחה להודות, שלצד הסכמה גורפת עם רוב הרעיונות בספר,

חשתי אי נוחות לנוכח ההספק 

והקריירה המרשימה. 

היה שם משהו, שדרך לי על נקודה מכאיבה,

כי לי אין קריירה.


אין לי קריירה,
ואני אומרת את זה בצער.
תמיד הרשימו אותי נשים חזקות, קרייריסטיות, 
כאלו שהגשימו את החלום, שפילסו להן דרך בסביבה גברית,
והעפילו אל הפסגה הנוצצת.
ואני, אני עוד לא יודעת מה אהיה כשאגדל,
עדיין ׳מזפזפת׳ בין עיסוקים, עבודות,
מטלות והתנדבויות.
עדיין שואלת את עצמי את שאלת השאלות,
מימוש עצמי, סיפוק אישי,
לצד גידול משפחה וילדים והנאות החיים,
איך משלבים? אפשרי בכלל?
לעשות או לא דוקטורט? ולמה? 
בשביל הפרסטיג׳? או בשביל העניין?
ואולי שינוי הקריירה שלפני עשור, הבחירה בעיצוב וסטייל,
אולי זה הייעוד שלי על פני האדמה?
ולמה? אין לי את הזיק בעיניים כשאני מעצבת,
ולעומת זאת עשיה חינוכית כזאת עם תוכן,
גורמת לי התרוממות נפש....?
(ומה לעשות, שעשייה כזאת, חשובה ככל שתהיה,
לא ממש נחשבת וממש לא זוהרת...)
מה ההבדל בין קריירה לעבודה? 
תחת איזו קטגוריה לשים את העשייה הקהילתית,
שהשתלטה לי על כל דקת פנאי? 
אגב, זה נחשב? למי? למה?
ולמה? למה תמיד כשמחמיאים לי על עבודה,
אני נבוכה, מגמגמת ועוברת לנושא הבא....

ואם חשבתי שרק אני סובלת מהתסמונת,
גיליתי השבוע לתדהמתי,
שרוב חברותי המוכשרות, בעוונותיהן הרבים הן, 
מצטנעות סידרתיות.
קשה לנו לזקוף לעצמנו נקודות זכות,
להודות בהצלחה, בכשרון, בידע, בנסיון.
אנחנו נותנות קרדיט לכולם,
לבורא עולם, למזל, לבן הזוג, לסביבת העבודה,
למשפחה התומכת, לבוס, לחברה,
ומשמיטות את העיקר,
אותנו.



Thursday, May 8, 2014

דברים שלמדתי מאמא שלי





1. להגיד מה שאני חושבת, לדבר ישיר, לומר אמת.
2. שנת צהריים, לא משנה איך תקראי לה, 
סייסטה, שנ״צ או שלאפשטונדה, מחייה מתים!
3.  שאין תרפיה כמו ספר טוב, שגורם לי לחשוב.....
4. להכין עוף בבטטות חגיגי וכתום בדיוק בחמש דקות.
(לקוראים מתמידים, יינתן המתכון;-)
5. לאפות עוגה עם מה שיש, לעטוף מתנה בניר ממוחזר ושיראה יפה...לערוך שולחן חגיגי,
בעצם, מה שהופך את החיים ליצירתיים הם התקלות והאילתורים! אמא שלי אלופה בהם.
6. שהילדים לפני ה כ ל!
7. לבחור בן זוג לחיים.
8. שמי שמתעסק עם המשפחה שלי, שישמר לנפשו....
9.  שבני אדם נולדו שווים וכולם ראויים לכבוד, המנקה והבוס. 
10. לצעוק, לבכות, זה בסדר להביע רגשות.
11. יש לי סך אנרגיות מוגבל, לחלק אותן בין אהובים.
12. בית נקי ומסודר מרומם לי את הנפש, מארגן לי את השכל ומפנה מקום לעשות עוד.
13. שש אחוות נשים! יש חברות אמת, שאפשר לחלוק איתן הכל, כמו אילו ומלכה המקסימות.
14. לדאוג לעצמי, אף אחד לא ייעשה זאת עבורי.
15. לנפוש בשניים, זה חשוב לנפש, לאהבה, למשפחה ולזוגיות.
16. שאפשר לעבור ניתוח להסרת עידה, ולנצח את הכאב והשכול, הכל שאלה של נכונות ורצון.
17. לשיר שירי ילדים שפג זמנם כמו ׳אצא לי השוקה׳ ו׳שלגיה׳...
18. אין שוויון בין ילדים, כל אחד מקבל כפי צרכיו.
19. שאני חייבת נענע, לואיזה ורוזמרין בגינה.
20. שאהבת אם, זה הדבר הכי נקי שיש.... שאני אהובה, מבורכת ונהדרת!

אה, והחתיך בשיער הכסוף, הוא אבא שלי, שכולם אומרים שאני דומה לו ביותר.....
על כך ועוד ביום האב, יש כזה דבר?

עוף בבטטות/ המקור
הכמויות והחומרים, כמובן שניתן לשחק בהרכבים, אבל מומלץ לנסות קודם המתכון המקורי.
כ-4 כרעיים עוף  (כרע= שוק +ירך) או שוקיים, או כל העוף.
כ-2ל אדום או גמבה פרוס עבה לרצועות/עגולים
2 בצלים פרוסים עבה
בטטות, או דלורית,פרוסים עבה
למשרה: 
2 כפות ריבת משמש / דבש
2 כפות קטשופ
2 כפות מיונז, כן, מיונז!
2 כפות רוטב בצל/ או מרק בצל ניתן להוסיף פפריקה, מתוק/ חריף
לערבב חמרי המשרה, להשרות חלקי העוף  (רצוי להכין מראש ולשמור במקרר)
לסדר בתבנית העוף והירקות לפזר מעל טבעות פלפל ובצל
לעטוף בנייר כסף

להכניס לתנור בחום גבוה של  250 מעלות לשעה
להוריד הכיסוי  לסיים בה שמחה של כ -1/2 שעה נוספת
בתיאבון !




עוף בבטטות ודבש / החירטוט שלי:-)
אין כמויות, לפי מה שמרגיש...
מצרכים:
פולקעס עוף
בטטות קלופות חתוכות (כשאני ממש בלחץ של זמן, אני קונה מוכן וחתוך מ TJ, לא לגלות...)
גמבות אדומות חתוכות לעיגולים
ריבת משמשים
דבש 
קטשופ
אפשר להוסיף אפרסקים משומרים בסירופ אם רוצים לשדרג (גם מTJ)
הכנה:
רוטב- מערבבים את הריבה, הקטשופ והדבש, ביחס של 1 כוס ריבה, 1/2 כוס דבש ו1/4 כוס קטשופ.
בקערה טובלים את העוף והבטטות מסדרים יפה בתבנית, מקשטים מעל בפרחי הגמבה ואם רוצים באפרסקים או משמשים...(אגב, אפשר להוסיף קצת מיץ אפרסקים לשדרוג),
מכסים בניר כסף ואופים בתנור למשך שעה, 
אחר כך, בלי כיסוי להשחמה/ הכתמה:-) עוד רבע/ חצי שעה, לפי איך שמרגיש ואיך שנראה...
בתיאבון




Sunday, May 4, 2014

היא חיכתה לו בצומת












מחפשת אחריו בעיניים כלות,
הולכת שבי אחרי מדים,
בוחנת את תחנות האוטובוס,
את העוברים ושבים.

סבתא שלי ששרדה את התופת,
ושני ילדיה נרצחו לה שם,
עלתה למדינת ישראל לברוא לה עתיד חדש,
וכאן, דווקא בארץ האבות,
כשנראה היה, שאפשר להניח למפלצת מהעבר,
חודשים ספורים אחרי שזכתה לנכדה בכורה,
הוא נפל.
בן זקוניהם, יששכר.

מאז חיפשה את דמותו בכל מקום,
קראה לו בשמו, דברה אליו,
התפללה לאל שישנה את רוע הגזירה.
שמרה על חפציו בקפידה יתירה,
על הגיטרה, והחליל.
והוא, הוא לא שב,
נשאר צעיר לנצח בתמונה דהויה,
ועיני הפחם שלו מביטות בנו חודרות משם,
גבות עבותות ושפתיים של נער צעיר, 
שלא ידע אהבה,
וטרם טעם חיים.

Thursday, May 1, 2014

הצפירה תפסה אותי השנה בשדה התעופה





יותר סימבולי מזה, לא יכול היה להיות,
לא יהיה ולא היה.
רגע אני אחוזה באדמה בעיניים דומעות,
ומיד לאחריו, כבר בתכול השמיים,
ניתקת משורשי, מרחפת לארץ אחרת,
מנופי נעורי, מבית אחד לבית אחר,
ממולדת אהובה למקום שלו יותר.
הימים האלה של בין הצפירות,
בין השואה לתקומה,
בין זכרון נבוך ומבויש של צאן מובל,
לכזה זכרון שמרכין ראש באופן מורם.
הימים האלה שבין הצפירות,
שבין שכחת השיגרה לזכרון,
מעירים מתרדמתם רגשות חבויים,
וגורמים לי לחשוב.....

גורמים לי לחשוב על הצורך בתפוצה חזקה, 
על חשיבות היחסים עם יהדות העולם,
על הכח והעוצמה של ישראלים גם מחוץ לארצם,
על כל מה שרואים משם, בעצם מכאן.
גורמים לי לחשוב שישראל זקוקה לתפוצה,
שהתפוצה זקוקה לישראל.
ודווקא לא במתכונת של מרכז רוחני אחד ותפוצה,
אלא במתכונת של מרכזים רוחניים,
שמקיימים ביניהם יחסים של הפרייה הדדית, 
תמיכה והעצמה.

היצירה היהודית, התלמוד הבבלי,
הפרשנות, האגדות, השאלות והתשובות,
תקנות הקהילות, הן תוצר של גלות. 
באופן פרדוקסלי בעליל, דווקא פאר היצירה שלנו כעם,
התרחש במהלך אלפיים שנים מחוץ למולדתינו האהובה,
וראה זה פלא, על אף המושג ׳ניוון הגולה׳, 
אפילו ההתעוררות הלאומית, התרחשה דווקא שם.
(זה נכון, שסייעו לכך פוגרומים ורדיפות,
אך לא תמיד זה היה מצב, והוא אינו כזה היום....)
אם ישנה עשייה מחוץ לגבולות המדינה,
מדוע יש בנו כזה כעס וטרוניה, 
על מי שבחר לחיות שלא בתחומה?
למה אנחנו מתייחסים בעליונות כלפי יהדות התפוצה?
מדוע אנחנו מתעקשים להדגיש את הישראליות ולהתכחש ליהדותנו?
איך אנחנו לא מבינים שאחד הם, שלובים זה בזה, 
בעבותות של שייכות וזהות, הסטוריה ותרבות.

שנים התייחסה מדינת ישראל אל ה׳יורדים׳
(שימו לב לשיפוטיות שמתרחשת כבר בהגדרה....),
כ׳נפולת של נמושות׳, ׳בוגדים׳, קראו לנו....
שנים ארוכות של התעלמות מוחלטת מתופעה גדלה והולכת.
שנים ארוכות, שבחרה לה הסוכנות היהודית,
בהוראה מופרשת להתעלם מאלו שסרחו,
ולשים את כל יהבה על ה׳עולים׳ הפוטנציאלים.
עד היום מתכנסות וועדות,
ששמן אנכרוניסטי מעלה בי גיחוך קל,
כמו ׳הועדה להשבת אקדמאיים...׳,
כאילו שאיזה פטור מס כזה או אחר,
יגרום למשהו לארוז את חייו בצד השני של העולם.
כאילו, שרק אקדמאיים צריכים כאן,
כאילו חייבים להשיב אותם, אותנו, מהר,
ואז כבר יבוא לציון גואל.
עד היום מפרסמת לנו המדינה,
בחסות משרד העליה והקליטה, 
פרסומות תעמולה, מניפולטיביות ומגמתיות,
של ילדי יורדים, שמתקשים לשוחח בעברית,
ולא מכירים את החגים.
איך ייתכן שבמאה העשרים ואחת,
עדיין מתעקשת מדינת ישראל לקבוע היכן נגור,
ולמה? איך היא אינה מבינה את הכח והעוצמה 
הטמונים בשגרירות מעבר לים?

כך בשתיקה הרועמת הזאת,
הפניית עורף והתעלמות של שנים,
נולדה מדיניות חוץ שהיא חרב פיפיות, 
ה׳יורדים׳ נדחקו לקשר רופף ובלתי יציב עם המולדת. 
אלו שהתחנכו בארץ, על ברכי הציונות, מעולם לא תרגלו יהדות.
בצאתם מישראל, התקשו למצוא קהילה,
שתהלום את אורח חייהם הישראלי,
הם חשו זרות בבתי הכנסת,
הדירו רגליהם משם, לא חברו לקהילות היהודיות,
הללו נתפסו בעינהם יהודיות מדי,  ׳גלותיות׳....
ובאורח לא פלאי בכלל, הדור השני,
איבד את ישראליותו ובהעדר יהדותו,
מצא עצמו מבולבל ומתבולל.
ולהשלכות, יש מחיר כבד 
גם עבור יהדות העולם וגם עבור מדינת ישראל.

אלא שדבר חדש קורה בשנים האחרונות,
נקודת מפנה הסטורית בישראליות התפוצות.
התעוררות קהילתית, קריאה להגדרה,
פעילות חינוכית וערכית, התוויות דרך וחזון, 
לימוד עצמי והתפתחות, התארגנות והתנדבות,
וגם מצד המדינה, קרה איזה דבר, 
התרככות, התייחסות, הכרה.

הייתי רוצה לקוות שבמקום לחזר אחרי ישראלים,
שישובו לארצם תמורת הטבות מס,
במקום לשדל את ילדינו לעלות ארצה ולשרת בצבא, 
במקום להבטיח להם לימודים חינם,
(אגב, אם כבר מדברים על סדר עדיפויות,
הקלות המס, ומימון הלימודים, 
צריכים להיות זכות של תושבי ישראל,
של ילדי הפריפריה, ומי שחי במולדת,
ולא פתיון, להחזיר יורדים מעבר לים,
אבל זאת, כאמור, דעתי המאוד הצנועה...)

הייתי רוצה שבמקום הקו הזה, תבחר מדינת ישראל,
לערב את הישראלים לשעבר ואת יהדות התפוצה, בדיאלוג ובעשיה.
יש לנו את המשאבים, הקשרים, הרצון לעשות ולתרום, 
השתמשו בנו בתבונה, לקשרי חוץ ועבודה,
לשגרירות לא פורמלית, להסברה, 
להנעה של מיזמים חברתיים,
לתמיכה במפעלים קיימים.
שתפו אותנו בשיח, תנו לנו להשפיע, 
כולנו נרוויח.

את הפוסט הזה, לא העזתי לכתוב בשנים הראשונות,
כי לא היה לי הפנאי, לא ההבנה, לא הבשלות ולא הבגרות,
לא האומץ...
לצד חווית הגילוי המסעירה של חיים מעבר לים, 
הייתה בי בושה עמוקה ומבוכה,
של מי שבגדה בישראליות ובערכי ילדותה,
הצפירה העירה אותי מתרדמה,
יש הרבה לעשות גם מכאן.