חופשת מולדת בצל ה׳יעפת׳

תמי למדה אותי איך אומרים בעברית ׳jetlag', 

ובכן, אם לא ידעתם, "יעפת".

ואני, בכלל לא עיפה, רק השתבש לי הזמן, היום והשעה,

וההפך מ"יעפת", אם אפשר להמציא עבורי מושג חדש,

אני בכלל ׳אקטיבית׳ יתר על המידה (ואולי, זאת בכלל תופעת לואי של אותו העניין).

הולכת לישון בשעות הקטנות של הלילה / המוקדמות של הבוקר,

וכעבור שלוש שעות, מתעוררת לציוץ הציפורים ויוצאת לריצה של שחרית.

מאזינה לרחשי יום חדש, למשאית הזבל, לקולות הדחפורים,

לריח הלחם מפתח המכולת השכונתית, לערמות העיתונים, 

לפסולת, שבליל אמש פיזרו החתולים.

ובבוקרו של היום, כל כולי בתוכניות והבטחות,

מי תפגוש אותי לקפה? מי לצהריים? איזה מוזיאון הקטנה תאהב?

מתי נלך כולנו לים? איך מפנקים את ההורים? רוצה ל"הסניף" את האחיינית....
מה קורה עם הערב? הופעה? הצגה?

שוב מסעדה? סקרנית לבקר בבית חדש מקשקל שבנו חברים,
רוצה לחבק את הקטנה של שלומית.
איך "משחילים" סיור בצפון, 

מה חסר לי ב׳סל תרבות הישראלי׳?

אני כל כך מתלבטת, ומיד מחליטה,

גם וגם וגם וגם.

פעם טענה בפני חברה, ש׳חופשת מולדת׳, כמוה כ׳חופשת לידה׳.

בשתיהן, לא מדובר ממש בחופשה, כי אם ב׳נופש פעיל׳ ועסוק במיוחד.

אני מוצפת רגשות גועשים, מתקשה לישון בלילות,

מתאמצת להתאים את עצמי לזמן המקומי,

וברקע יש מן זן חדש של עייפות לצד "נון סטופ" של עשיה. 

משתוקקת לרצות את כולם, רוצה לבלוע את כל העולם,
משתדלת להשקות את אהובי בתשומת לב וחוויה,

משתאה לנוכח עוצמת הרגשות, חווה הכל בהתלהבות חסרת גבולות,
דומעת לעיתים קרובות.
 

 

ובכל שנה, בזאת העונה, עם בוא הקיץ והשרב,
מקיץ ליבי מתרדמה עמוקה, ואני מוצאת את עצמי במימד חדש/ישן.

מתרגשת כמו בפעם הראשונה, למראה החופים עוצרי הנשימה,

מאוהבת עד כלות בתל אביב, שאין שניה לה בעולם.

חוגגת תרבות, אמנות ופלצנות מקומית.

רוכשת ספרות עברית בלי הכרה,

חובקת חברים ומשפחה.

מתענגת על אבטיח קר ומגוון מוצרי חלב, 

(הרעלת מילקי מתרחשת בדקות אלו, ממש עכשיו)

מקיימת יחסי משיכה / דחיה עם תרבות, 

שאין בה מרחב ואויר לנשימה,
אבל יש בה חיבוק כנה, אוהב וחם.

כך קורה, שעם בוא הערב, אני שיכורה ומבושמת,
מיום עמוס בחוויות והתרגשות.
בחוץ כבר לילה, האורות כבו, העיר הלכה לישון.
פה ושם חולפת מכונית, מטוס מפר את השקט, תינוק מילל,
בני נוער משוחחים חרישית בגינה פינתית, כלב נובח בסיור לילי.
ואני, אני כולי ערנית, אורבת ליתושים, מקשיבה לחוכמת הינשופים.
הזמן יקר מפז, אני מסכמת לעצמי בליבי.
יש שמץ של הגיון ב"יעפת", היא נחוצה לנו להתרגל לזמן החדש,
ועל הדרך, מוסיפה עוד כמה שעות ערות ביממה.
לא, אני לא מקטרת, לא נלחמת, נכנעת ל"יעפת" המעייפת באהבה,
וזורמת.


 

סדין אדום

כשבעל מקצוע, קובע איתי שעה ומאחר ביממה.

כשעוקפים אותי בתור, בנונשלנטיות לא ראויה,

כי ׳הייתי כאן קודם...׳, או ׳יש לי רק שאלה..׳.

כשאני מבלה שלוש שעות ב  DMV  

רק כדי לגלות שחסר לי מסמך. 

כשמשקרים לי במצח נחושה,

כשיש לי תקר בגלגל, 

כשמשהו טכני משתבש, ואני מרגישה נכה,

אישה, שחסרה את אוצר המילים והשפה.

כשמפגינים מולי, רוח וצלצולים, סנוביזם, יוהרה,

כשעונים לי בציניות לשאלה תמימה.

כשמרמים אותי בכסף, 

(גם אם מדובר בפרוטה...)

כשעובדים עלי במוסך,

כשהילדים שלי מתחצפים,

כשא׳ מחפף.

כשנכשלתי, כשאכזבתי או לא עמדתי במשימה.

כשמתנערים מאחריות,

כשאומרים לי 'we're sorry', 

ולא באמת מתכוונים.
כשמעליבים או מלבינים פנים ברבים,

כשמתייחסים בבוטות לזקנים וחלשים,

כשפוגעים בילדים, כשמתעללים בבעלי חיים.

כשעל חיוך חם, אני זוכה למראה חמוץ.
כששוב חוזרת האלרגיה, כשכל הגוף שלי עקוץ.

ולפעמים, בלי שום סיבה נראית לעין,

אולי כי קצת חם ולח, 

או כי לא בדיוק הסתדר מה שתיכננתי,
או שהשיבו לי בשלילה,
(יש לי בעיה עם לא ולאו),

מיד יוצא לי השד מן הבקבוק, 

הוריד האלג׳יראי מפמפם, 

וכל עניין פעוט הופך לפתע אדום בוהק,

או אז אני שועטת ומתלהמת,

ומיד אחר כך (לרוב עם קצת עזרה),

מתקררת ומתנצלת,
ואומרת את מילת הקסם,
סליחה.

דלתות מסתובבות

מה היה קורה לו הורי היו מגשימים את חלומם,

ועושים ׳רילוקשיין׳ לצרפת? 

הצרפתית שלי הייתה בודאי שוטפת והעברית נחלשת,

הייתי גדלה עם גינונים ושמלות, מהלכת על עקבים,

בטבעיות חסרת עכבות.

מה אם הייתי יוצאת עם הקצין ההוא שעשה לי עיניים? 

הייתי מפסידה את א׳, את אהבת נעורי,

או אז היה לי אקס מיתולוגי, 

כזה שכל פעם שהייתי מעלה את שמו,

היה צובט לי בלב מאוד.

מה אם לא הייתי "משתפנת", 

והייתי ממשיכה בטיול הגדול למזרח,

להודו? לנפאל? מה היה קורה אז?

סביר להניח שהיו מצטרפים לי לפנתאון עוד שלל זכרונות,

צבועים בצבעים חזקים ובריחות עזים, 

ולעת זקנה, היו לנו עוד קצת סיפורים וחוויות, 

לחלוק עם הנכדים, איך טיילנו פעם כשהיינו צעירים.

מה אם לא היינו עוברים לניו יורק ואחר כך לקליפורניה?

אז הייתי בוודאי בעלת בית באחד המושבים,

יחפה על רגבי האדמה, הייתי מגדלת משפחה ציונית לתפארת,

נטולת רגשות אשם ונקיפות מצפון,

הייתי בודאי מטפסת בסולם התפקידים בבית הספר,

שואפת להחליף ביום מן הימים את המנהלת המוערכת.  

מה אם הייתי מתלבטת עוד קצת עם ילד שלישי?

הייתי ככל הנראה נשארת עם שני ילדים, 

מתבכיינת ששקט לי יתר על המידה,

׳הגוזלים שלי אוטוטו עוזבים את הקן...׳,

הייתי מתלוננת למי שרק יאות להקשיב ולהנהן.

מה עם פז לא הייתה שואלת אותי שאלת תם בשיחה מלב אל לב, 

"למה את לא כותבת ספר?"

סביר להניח, שהייתי ממשיכה לחלום,

שאי פעם אכתוב, ויהיה לי טור משלי,
עמוד או אולי אפילו בלוג.

מה אם טל, (בצ'ט קצרצר שלשום),
לא הייתה מזכירה לי את הפוסט הזה,
ששכב במגירה?
הייתם מקבלים עוד פוסט על ניו יורק היפה:-)

מה אם?

אני שואלת עצמי כמעט בכל יום,
ואגב כך, פותחת דלת חדשה או צוהר לחלון.

סיפור אהבה בהמשכים

פגשתי אותם בקיץ 1994, הייתי מורה צעירה, חסרת נסיון ומלאת אידאולוגיה.

הם היו בראשית גיל ההתבגרות, מיוזעים, מחוצ׳קנים, חצופים, 

טובעים בים הורמונים, גועשים ברגשות, 

עם ניצוץ בעיניים וסקרנות תמידית בלתי מסופקת, 

מחפשים את דרכם, את זהותם, בוחנים גבולות, שואלים שאלות.

תיכון איזורי באר טוביה, נמצא אי שם בצפון הדרום, בין שדרת דקלים,

רפתות עם ריח נישא באוויר, שדות תירס וחמניות, ואוירת כפר פסטורלית מאוד.

בשבועות הראשונים, חיפשתי דרך מילוט.... 

איך בורחים מהמקצוע כפוי הטובה הזה,

כל החיים רציתי לעסוק בהוראה, ובהתחלה, זה הרגיש כמו אכזבה גדולה.

ההתמודדות עם למעלה משלושים ילדים בכיתה, הצפיפות, 

הרעש וההמולה, תוכנית הלימודים השמרנית. 

גם בחדר המורים, לא הרגשתי בבית, 

בחודש הראשון, היה מי שהעיר לי...׳תלמידה, החוצה!׳ 

הייתי בודה בליבי סיפורי מעשיות, שמאלצים אותי לעזוב,

מחפשת תירוצים לפרוש בשיא, אולי אחרי החגים? 

ובבוקרו של כל יום מבטיחה להתפטר למחרתו.

די מהר זה התהפך והתאהבתי...! התאהבתי בצוות, במנהלת,
והתאהבתי בילדים, כאילו היו שלי, 

(זה היה בתקופה שעוד היינו זוג צעיר נטול דאגות).

התאהבתי בהוראה, בחינוך, ועם תשוקה גדולה להיסטוריה, לימדתי בהנאה גדולה.

משתמשת בהומור, באמנות, בקולנוע, ספרות, שירה ויצירה, 

דיונים סוערים על מקורות ראשוניים, השערות והפרכות, פרשנות ומהימנות, 

כמו קוסמת, שולפת עזרים מהכובעים הרבים שלראשי, לחבב על הילדים את המקצוע שלי. 

הייתי קשוחה, ׳החזקתי אותם קצר׳ ועל הדרך,

גם עשיתי הרבה טעויות של מורה מתחילה.

הכנסתי אותם ללב, לקחתי את העבודה הביתה, התייחסתי לעיתים ברצינות מדי תהומית,

שיחות טלפון אל תוך הערב עם הורים מודאגים,

ו׳מרתון הסטוריה׳ אצלי על הגג, לפני בגרויות ומגנים.

ניסיתי לעורר חשיבה ביקורתית, לצד חינוך לערכים, רציתי לתת הזדמנות שוה,

לעטוף את כולם בחום ואהבה, וזה לא היה פשוט.

(ממרום שנות ׳אמהותי׳ כעת, אני מבינה, שהפרק הזה היה חסר לי אז...במיוחד אז)

עד היום, שמור בליבי חסד נעורים, לכיתה הראשונה,

ואחריה, למחזור שחינכתי ונהלתי שלש שנים ברציפות,

ועוד זכות גדולה, לכיתה הראשונה שהכנתי לבגרות.

תמונות, תמונות, נצרבות באלבום הפרטי שלי, 

רגעים של high, של סיפוק ועשיה, לצד כאלה של נחיתה למציאות קשה.

לעולם לא אשכח את היום, את היום בו גיליתי שיש לי תלמיד רעב,

שראיתי עוני בעיניים. 

את ההבנה הראשונה של לקות למידה והמשמעויות שלה.

ואת הרגע בו ידעתי, שהילד הזה, חיב לשבת בכיתה

(אחרת הוא ישב במקום אחר...)

את האחריות הכבדה ׳לחנך׳ ולא רק ללמד.

ואז, המורה להיסטוריה, ציונות ואזרחות, עברה מעבר לים,

לרילוקשיין , שטרם נגמר... 

(פאדיחה גדולה, למי שהנחילה את ערכי התנועה,

שמעתי שכך אמר עלי בן זרחי. בן, תשמיע קול...!)

היא הבטיחה לחזור, אחרי שנתיים, שלוש, 

וראה זה פלא, היא עדיין פה.

ארבע עשרה שנים עברו מאז, 

לימדתי קצת באונברסיטה, וזה היה נהדר אבל לא אותו הדבר, 

לא כתבתי ספר, לא חזרתי לארץ, לא עשיתי הרבה דברים שהבטחתי לעצמי,

ויחד עם זה, עשיתי דברים, שמעולם לא חשבתי שאעשה.

הרבה השתנה וכמעט שום דבר.

החיים לקחו אותי למחוזות חדשים, להתנסויות, לחויות למידה אחרות.

היום, הילדים שלי בני עשרה, בגיל שבו היו התלמידים שלי, כשנפגשנו לראשונה.

תמיד הייתי נוסטלגית יתר על המידה, והזיכרון שלי חזק "כמעט" כשהיה.

כך, שכשהפציע ה׳פייס׳ לחיי, נדהמתי לגלות, 

כמה מקום תופסים אצלי הילדים של אז, שהיום הם בני שלושים פלוס, או פחות קצת.

בשבועות האחרונים אני מנהלת רומן בהמשכים עם יערה, שחר, חגי, נועם, נעם,

רותם, שרון, שיר ועומר ועוד אהובים, לומדת מאחד על השני, 

איזה אנשים נפלאים וכמה יצירתיים. 

אני קוראת בגאווה וחיבה על ההצלחות שלהם, על האהבות בחייהם, 

הלב שלי מתרחב ומתרגש, למראה צילומי חתונה ותמונות משפחתיות. 

נועם המקסימה היא אמא צעירה, לומדת ללא הפסקה, וגם שיר מלאת הכישרון חובקת תינוקת מתוקה. לשרון המדהימה שלוש בנות, עוצרות נשימה, וידיה מלאות עיסוקים ועבודה. שחר, רופאה, נשואה ועדיין יפה, יערה עושה טוב לאנשים ומפיצה אור. חגי, איש עסקים עמוס תארים וחוויות, נעם, זמרת, תסריטאית וכותבת,  לא שהיה לי ספק, היא תמיד הייתה מוכשרת.

עומר מתגורר בירושלים ועושה במשרד החוץ, חיל. ועדי, לא מזמן התחתנה...!

וכך, אני מלקטת מידע על הילדים שלי, שהתפזרו בכל רחבי הארץ והעולם, קצת כמו גברת שבאה בימים, אני מתלהבת מזיכרונות וסיפורים.
תוהה לאן לקחו השנים את השאר, מתי נפגש? אם בכלל.

שולחת לכם באשר תהיו אהבה גדולה וברכת הצלחה, 

וגאה בכם, כמו אמא אווזה, 

מקוה לפגוש אתכם בעולם הזה או בזה המקביל,
ישר כח ילדים שלי!
אצלי, לנצח תהיה לכם, זכות ראשונים!