שם המשחק

בעידודה של ביתי שקראה את הספר,

התייצבנו באולם הקולנוע לצפות ב
 The Hunger Games,

שם המשחק של תרבות הריאלטי והמסך הקטן.

הסרט יצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים,

נעמדנו בתור לקופות, נרגשות ומצפות.

לא רוצה להרוס את החויה,

אז לא אספר את הסיפור, 

וגם לא אחשוף את הסוף.

רק אגלה לכם, שכבר הרבה זמן לא צפיתי בסרט,

שגרם לי כל כך הרבה לחשוב.

סרט קשה עם מוסר השכל, שהוביל אותי

להרהר ברייטינג המקדש הכל.
חשבתי על המשתתפים, שהם כחומר ביד היוצר,

בובות על חוט, מריונטות, חסרות דיעה ועמדה.

על ההמון הרעב וההפקה השבעה, (תרתי משמע).

על השיטחיות והנבובות שבג׳אנר החדש.

על המנחים והמראיינים, שבן לילה הופכים ל׳מגה סלבריטי׳,
ריקים מתוכן, לבושים למשעי, מאופרים ונוצצים. 

התבוננתי במסך, אחוזת אימה. 

לפתע הבנתי, שבשם אחוזי הצפיה, הכל מותר. 

לחשוף את המשתתפים, להקיז את דמם,

לפגוע בנפשם, לנגן על חולשותיהם,

לשלוף שפנים / זאבים אחוזי אמוק מהכובע, 

להביא רוחות רפאים מעברם הרחוק,

לחרחר ריב, להשניא אותם על חבריהם ובעיני עצמם.

הכל לגיטימי והרשות נתונה.

הכל, בכל, כולל טיפול תרופתי
ושירות פסיכולוגי שרלטני, 

חינם אין כסף, (אבל עולה ביוקר...)

הכל לגיטמי, הכל אפשרי, 

ה כ ל בשביל לבדר את ההמונים.

ברומא, בימי תפארתה, לפני אלפיים שנה,

העניקו השליטים לעם ׳לחם ושעשועים׳,

שיטה מצוינת לשלוט בהמון, לגרום לו ׳לא להפעיל את הראש׳.

ישבו ההמונים בקולסיאום,

מיוזעים ונרגשים, הם צפו בקרבות גלדיאטורים, 

הריעו וצעקו כשהדם נשפך, הצגה טובה,

ההמון מבסוט, שקט לקיסר.

היום, בבתים ממוזגים, יש מי שצופה 

בפלזמה או ב LCD , בתוכניות ריאליטי מהסוג הנמוך, 

תת תרבות.

ובז׳אנר הזה, אין ערכים, אין תוכן, אין חברויות,

יש אינטריגות ובריתות, הצהוב שולט, נמוך ומעייף.

וההמון מריע ומצביע בידיים עם השלט הקטן,

משפיע על אחוזי הצפיה, 

וקובע אגב כך, מה נראה בעונה הבאה.

בלי להתכוון, יצא לי פוסט נוסח ׳אריאנה מלמד׳,

מצטערת, סרט מצוין, הייתי חייבת לשתף.

הסרט, אגב, לא מתאים לילדים, 

אבל למתבגרים בשלים, בגילאי תיכון,
הוא מתאים גם מתאים.

כפתיח לשיחה על תרבות ההמונים. 

ואולי כך, נצליח לחנך דור אחר.

ערכי, נאיבי ואופטימי מה,

הייתי חייבת לסיים בזאת הנימה.

Day in Monterey

שמש מלטפת,

המוני מטיילים,

קייקים, שיעורי גלישה.

טיול אופניים משפחתי על מים,

שחפים בשמים, שקנאים,

כלבי ים בטבע על חוף הים.

ואקווריום אחד גדול ומיוחד,

לימים גשומים וכשקר,

ואם תרצו, אפשר לבלות בו לילה בשקי שינה.

אמני רחוב בCannery Row,

רכבת ירוקה ושוממה.

ציורי קיר,
רגיעה.

חנות כובעים קטנה,

סריגה ורקמה, עבודת יד.

בתי קפה ומסעדות,

(לא משהו, למשפחות),

חנויות מזכרות משמימות,

בית ממכר לעתיקות,

מסלול טעימות של שוקלד Ghirardelli,

ועל יד clam chowder מופלא,

לעצור ולטעום ממש בחינם.

בתי מלון משקיפים על ים,

גולשים, צוללנים בחליפות מחמיאות,

(מה יש, גם לאמא, מגיע להתרגש ;-)

Fisherman's Wharf,

מבני ציבור היסטורים של המאה השמונה עשרה,

וסגנון ארכיטקטוני מיוחד,

שזכה לשם Monterey, על שמה של העירה, 

שפעם הייתה הבירה.

השפעה ספרדית, מקסיקנית,
אוירה.

ולקינוח, פסטיבל ג׳ז נהדר פעם בשנה,

רק בסתיו.

אגב, אפשר ורצוי להצמיד את הפוסט על כרמל, 

והנה לכם סופשבוע עמוס ומהנה.

קרוב, קליל ובלי מאמץ, לתושבי העמק,

מתחת לאף.

לה לה לנד

בי נשבעתי, שהבלוג שלי לא יעסוק בפוליטיקה.

גם כי קטונתי, והשנים הוכיחו לי שאני לא מבינה,

אני שהאמנתי, אמונה שלמה, במעמד הפועלים,
בחולצה הכחולה, ב׳שלום עכשיו׳, התאכזבתי אכזבה גדולה מהשמאל הישראלי. 

ולצערי, לא מצאתי עם השנים, שום אלטרנטיבה שלטונית.

מדי פעם, מפציעים כוכבים חדשים, כאלה שטרם דבק בהם רבב, מנסים את מזלם.
אני שוב מתפתה להאמין, שהפעם, זהו זה, זה האיש.

ושוב כמו כל העם, מבינה, זאת אותה הגברת, רק באדרת אחרת.

וגם, כי לא נעים לומר, אבל לדעתי, עם ההגירה, 

איבדתי את זכות הבעת הדעה ואת הבחירה.

אין לי רשות, להתערב, לבחור או לקבוע את עתידה של מדינה,

שלפחות כרגע, אינני חלק מחייה.

וגם, כי כולם כותבים פוליטיקה, חברה ושלטון,
אומרים הרבה, ובעצם כלום,

מלהטטים מילים, נועצים חיצי ביקורת דוקרים,

ומה שהיה הוא שיהיה, דבר אינו משתנה.

הבלוג שלי יעסוק בחיים, באופטימיות, בשמחה, באסתטיקה, ביחסים, בדברים טובים, חשבתי לעצמי.

אלא שפתאום, התבהרה לי מחשבה,
הבנתי שאני חיה בלה לה לנד....

כותבת על טיולים, אירועים, הגיגים של אנשים שבעים.

משבצת תמונות צבעוניות ואופטימיות.

ובחוץ, עולם קשה ולא הוגן.

ואני, בבועה, בלה לה לנד, מעבר לים.

סוף השבוע הגיע, פתחתי עיתון לבוקר מאיר,

חשכו עיני, ירי בדרום,

אלא שהדרום, כבר לא ממש דרום, עכשיו כשאומרים ׳דרום׳,

מתכוונים לאשדוד ואשקלון, באר טוביה, קריית מלאכי וקידרון.

הרשת, מתמלאת באינפורמציה ותמונות, 

אני קוראת הכל, בוחנת בעיון כל פיסת מידע.

אולי אין לי זכות להביע דיעה,

אבל להיות מעודכנת, אני חייבת, בשביל הנשמה.

עיני קולטות תמונה קשה, ילד קטן במנוסה בעת אזעקה, ועוד אחת, אם צעירה, נשכבת על האספלט השחור מגוננת על ילדיה,
ומבט של פחד בעיניה.

אני מנסה לדמיין את החיים בצל טילים,
הרתיעה מפעולות בסיסיות יום יומיות,

ללכת לעבודה, לגן, לחוג, לערוך קניות, לחיות.

אלוהים, איך אפשר? כיצד ניתן לקיים ׳שיגרה׳, בתנאי מלחמה ?

ואני שוב פונה ללה לה לנד, לשיגרה המבורכת כאן בעמק הרדום,
עובדת, מתעמלת, מתענגת על קפה עם חברה, מארחת, מתארחת,
קונה מתנת יום הולדת, ועוד חולצה, הי, יצא סרט חדש, מי בא? 

חבר מבקר מישראל, ואנחנו פוקדים בצוותא מועדון בעיר. אני מתחקרת אותו על דעת הקהל במרכז,

מה אומרים על המצב עם איראן.

והוא מתקן, שאולי החשש ממלחמה, חדשות באמריקה הרחוקה, אבל בישראל, כך הוא אומר,
עולם כמנהגו נוהג, 

אין לחץ ואין דאגה.

אני מיד נרגעת.

הבועה, היא ככל הנראה מנגנון השרדות הכרחי לעולמנו,

בין אם כאן, בקליפורניה שטופת השמש,

או בתל אביב, עמוסת האקשן,

כאן או שם ואולי בכל מקום אחר בעולם, 

בוחרים אנשים, בחירה מודעת,

בהתנתקות רגשית מכאב ומצוקה, 

לטובת עיסוק בשגרת היום וגם לטובת עיסוק בזוטות.

שלושה ימים אחרי, יש הפסקת אש, 

שקט מתוח משתרר בדרום הקרוב,
שעד לכתיבת שורות אלה, מופר חליפות.

מחזקים את ידיכם תושבי הדרום,

וחושבים עליכם המון.

נראה שלעולם לא נשכיל להבין,

מהם חיים ארוכים ללא שיגרה,

ואיך עומדים בזה בגבורה.

שולחים לכם אהבה גדולה,

אחיכם בבועה הקרובה ,

ואלה  שבלה לה לנד, הרחוקה. 

אחי הקטן

נולד כשהייתי בת שלוש ומיד כבש את כולם,

בתכול עיניו, בזהוב תלתליו,

בחוש הומור מפותח וממזרות,

שהייתה לי כל כך זרה.

ועם השנים התחדדה החלוקה,

אני הבכורה, הרצינית, האחראית, המרצה.

והוא, הקטן, השובב, המצחיק, הכובש.

הכל מותר לו, הכל נסלח.

מבלי להתאמץ, מבלי להתחרות,

הוא תפס לו מקום משלו, של חתיך וחכם, מצחיק וfun.

אבל אז נולדה אלה, ילדת קסם יפהיפיה,
טרפה מחדש את המשוואה,

ויחסי הכוחות קיבלו תפנית גדולה.

חלפו שנים, הפכנו להורים.

אני מתבוננת בו מהצד, התבגר, הרצין.

ניצי שיבה בשערו, קמט קטן בחיוכיו.

ודמעות בעיני, כשני רואה את אבהותו המרשימה.

סיפור, שיר, בדיחה,

השתובבות בפארק ובמגרש המשחקים,

הלצה עם הקטנים,

משל של לה פונטיין, מחזות של מולייר.

אני והוא אחים בדם, נושאים דנא משותף

ומחנכים מאותו מאגר המידע,

ומעיין אהבה נובע בתוכנו.

למשפחה, לבית,  ומכתיב את דרכינו.

ועכשיו כבר יש לילדיו, עוד אח קטן,

ששינה בהחלט את כל המערך,

השתלט על הלבבות 

וכבש לו מקום,

של מצחיק וחמוד ומלהיב הבריות.

מקומם המיוחד של כל האחים הקטנים בעולם,

ושל אחי הקטן, הגדול מכולם.



והנה עוד הצצה לאלבום המשפחתי,

לפורים של ימי ילדותי,

לימים שבהם היו תופרים תחפושות,

ולאמי, עם ידי הזהב,

והלב הרחב,

חג פורים שמח ומבדח!

I believe I can fly....

וידוי, אני מאותם אנשים חובבי שיגרה ושליטה.

אני חולקת את יצועי עם א׳ זה כרבע מאה, מזמינה תמיד את אותה המנה, כמובן באותן המסעדות,
ואותם היינות (Pinot Gris או Noir ותו לא...;-)

לובשת רק שחור, לבן ואפור,

מעזה בכחול נייבי,

מתעמלת באותו הgym, עם אותה המאמנת, ואותם התרגילים.

בסופר, יש לי תמיד אותה רשימה, עם תעוזה קטנה, אולי לשוקולד חדש או פרחי העונה.

נו, הבנתם כבר את העניין, אני די צפויה.

ולפני כחודש, בסופשבוע של חברות טובות, נדון הנושא, שאני פוחדת ממנו יותר מכל, ׳לקיחת סיכונים׳.  הכל נאמר שם על סיכונים קטנים וגדולים, על איך אנחנו לומדים מהם וצומחים,  

ואני, אני רק דמיינתי איך אני עוקפת את הסיכון הבא, ודובקת בComfort Zone, הנעים כל כך.....

אבל אז Cheryl, שלפה מאמר, מדעי, שמתאר את האתגרים שמעמידים בפנינו סיכונים, הריגוש, הלמידה, האנרגיה הממריצה, האדרנלין. נתבקשנו לחשוב על סיכונים שלקחנו בחיינו, על ההתנסות והחוויה.

נזכרתי מיד במסע לאמריקה, בניו יורק העיר הגדולה, שהסעירה אותי כל כך, בפרידה מהחוף המזרחי והנדידה מערבה, שהחזירה אותי קצת לעצמי, ולקהילה הישראלית. בשינויי הקריירה, ובחירת עיסוק חדש אחרי כל כך הרבה שנים, ובילד שלישי, בדיוק בנקודה בה החיים, נהיו כל כך נוחים.

חכמה הCheryl הזאת, קלטה אותי, כל שינוי כזה, נראה בהתחלה מאיים, גדול ומפחיד, וגם קצת מעציב.
סביב כל שינוי, ערכתי מחקר מקיף, שלימים התברר כלא רלוונטי בעליל, כי בסוף, אחרי שיודעים הכל, ההחלטה היא רגשית, נכון?
אבל Once  התקבלה ההחלטה, המסע התחיל, למדתי, גדלתי, התבגרתי. ואז גם הבנתי, הפחד משינוי, אצלי, הוא הפחד להיכשל, ומי שפוחד, מהפחד, משתתק ולא עושה....אז מעדיפה להיכשל ולעשות, מאשר לחדול להיות. 

ואז הגענו לשוס הגדול, התחייבנו אחת לשניה, לקחת שני סיכונים בשבוע, קטנים כגדולים. סיכונים קטנים, כמו בחירת מוצר חדש בקניה השבועית, וסיכונים גדולים, הקשורים בקריירה, מגורים, משפחה, כאלה שנוגעים באמת לעניינים רציניים, ברומו של עולם.

ואני עומדת בזה, בגבורה! השבוע, ריחפתי ב IFly, ולקחתי על עצמי פרויקט ענק, כזה, שישתלט לי על כל דקה פנויה, אבל יגרום לי הרבה סיפוק והנאה.

ומילא הפרויקט,

אבל הIFly, יעידו, כל חברי,  לשפנה כמוני, זה סיכון של ממש!

ובאמת, התהפכו לי המעיים והקרביים...

אבל, עשיתי זאת כמו גדולה, והענקתי לכל בני משפחתי הצגה מצחיקה.

מרימה כוס Pinot, לכולכם אהובי,

לחיי הסיכונים והשיעורים, שהם מלמדים!