Thursday, December 27, 2012

מכורה


פרולוג
לפני תשע שנים פחות קצת, כשבשרנו לבני בכורי,
על המעבר לקליפורניה, 
פרץ בן השבע בבכי סוחט דמעות,
והתייפח, ׳ניו יורק׳ זה הבית, אני לא יכול לעזוב׳.
׳לעזוב? את מי?׳ שאלנו באמפטיה. 
מייסרים את עצמנו שוב על עוד מעבר.
׳את החברים, בית הספר, את דר׳ ברקוביץ הרופא ואת פט הספר...׳
'הספר!?' שאלנו והפעם, בתדהמה. 
יש בקליפורניה, ספרים מדהימים, תקבל שם תספורות אופנתיות במיוחד.
זה הרי ידוע, שקליפורניה היא בירת אופנה.
לימים, התברר שטעיתי,
ואחרי כמה תספורות כושלות,
הבנתי את חשיבותו של ספר טוב.



למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי לאחרונה הבנתי, שאני מכורה! 
מכורה לבעלי מקצוע טובים, שליקטתי עם השנים.
שמזמן, כבר אינם ׳נותני שירותים׳, שכולם נכנסו לי ישר ללב, והם סוג של חברים, שתמיד מאירים לי פנים, נכונים לעזור, והופכים את החיים שלי למקום יותר נוח וטוב.
מהבייביסיטר האהובה, לשירי הספרית הנפלאה, שדואגת שאהיה יפה, ורוז, שמספרת את הילדים, אחרי אי אילו פיקשושים....
טל האופה המקסימה ועדי הבשלנית החייכנית והאנינה, שהופכים לי כל אירוע להצלחה גדולה. ועד למנש וגיא, הקבלנים, שתמיד מצילים אותי כשאני על הפנים.....המורה לפילאטיס, המורה לצרפתית, המורה לעברית האגדית (שאין שניה לה ביקום כולו!), המורה לפסנתר. רופאת הילדים, רופא המשפחה, רופאת העיניים ורופא השיניים. 
השיננית, העוזרת, הגנן.  
קרול, החביבה מהמכבסה, הפקידה החייכנית בבנק.
הרוכל בחנות הירקות, המלצר בסושיה,
הגננות של הקטנה, המורה של הגדולה.





אפילוג
וברוח החג והכרת התודה,
אני מודה קבל עם ועידה,
שאני מכורה.
לו הייתי צריכה לעזוב היום,
הייתי פורצת בבכי גדול,
בדיוק כמו בני לפני תשע שנים,
היו בודאי עוברים חודשים ארוכים,
עד שהייתי שוב מתמסרת,
ולבסוף, הייתי בודאי מתמכרת.....


Thursday, December 20, 2012

שואה ונעליים


בסוף דרכתי שם.
המלון, Casa Camper , קבל אותנו בסבר פנים יפות, בחיבוק חמים ובאדיבות חייכנית.
הוא ממוקם היטב בלב ה׳מיטה׳, בצידה המזרחי של העיר. כמו בברצלונה, גם כאן, מלון בוטיק, צעיר וקצבי, מרווח ומרוהט היטב, בתשומת לב ומחשבה. Look אפור ואדום, ובקומת הגג, מסעדה ו lounge, פתוחים לרווחת האורחים בכל שעות היממה. סנדויצ׳ונים, משקאות, פירות העונה ועוגות. מרק חם באמצע היום וארוחות בוקר, מאוד מפנקות. מנות אישיות סדורות בצנצנות זכוכית שקופות, עומדות לראווה במקרר שקוף, וקוראות לנו לבוא לטעום, הכל כלול במחיר, והופך את השהות לנוחה באופן מיוחד ומשמינה באופן עוד יותר מיוחד;-)

את היום הראשון, אנחנו מקדישות לסיור ארכיטקטוני ראשוני בעיר. לנירית בן יוסף הגעתי בהמלצה חמה של שתי חברות. (תודה דליתה! תודה אוה!) אחר כך התברר לי, שנירית בן יוסף היא מוסד, וכל מי שאני מעריכה את דעתו וסייר בברלין, נהנה עד מאוד מסיוריה. נירית, ברלינאית מזה עשרים וחמש שנים, היא ה מדריכה לעיר. אשת בוהמה אינטלקטואלית, דוברת גרמנית רהוטה (במו אוזני שמעתי;-), בקיאה בהיסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, קולנוע, פוליטיקה, חברה ותרבות. לסייר איתה ברחובות ברלין, הייתה חוויה מעשירה וצבעונית. כמובן, שמיד שריינו לכך יומיים מלאים. ולא, זה לא הספיק! נירית אלופה ב׳לתפור סיורים׳. כך נהננו עד מאוד מסיור ארכיטקטוני ומסיור הסטורי עם שלל נגיעות אחרות, בהתאם לתחומי הענין והעיסוק .

נירית סוקרת את המבנה הגאוגרפי של העיר, בוחנת את ההסטוריה וגולשת ברחובות העיר, במכונית מתוצרת גרמנית. היא מסבירה את מבנה העיר, שראש העיר שלה עומד בראש עשרים ושלשה ראשי ראשי הערים העצמאיות, במטרופולין ברלין. היא מיטיבה לספר על הרייך הראשון, ימי קארל הגדול ונפוליאון. אנחנו נעצרות בסמוך לפסל הנצחון של ביסמארק, דנות באיחוד גרמניה, ׳מרפרפות׳ על הרייך השני, מלחה׳ע הראשונה, ורפובליקת וייאמר, מזכירות את הסכמי ורסאי והרקע למלחמת העולם השניה. ממשיכות לנסוע ומציצות למשכן הנשיא, לומדות על כיכר השבעה עשר ביוני, הTiergarten , בית תרבויות העולם והרייכסטאג המפורסם.
נירית סוקרת את עליית הנאצים לשלטון, בעזרת החוקים לשעת חירום וחוק ההסמכה. אנחנו מתרשמות במיוחד מהקומפלקס השלטוני החדש. הבניין, שנשרף על ידי הנאצים ב1933, עוצב ונחנך לא מזמן. עבודת האמנות של נורמן פוסטר והגג השקוף, מייצגים אולי יותר מכל את השקיפות הפוליטית, הנדרשת לחברה דמוקרטית כדי לתפקד ולפעול. זהו ללא ספק המבנה המודרני, הכי מרשים שראיתי בחיי! לשש מאות ועשרים חברי הפרלמנט, עוד חדרים בבניינים סמוכים, גם הם בנויים לתלפיות בסגנון בניה מודרני ונקי מאוד. בין הבניינים גשרים פנימיים, ומאחוריהם, הספרייה. הגשר המחבר בין הספרייה לבנייני המשרדים, בין המזרח למערב. הוא קל ואסתטי במיוחד. בקומפלקס השלטוני, גם בניין הקאנצלרית, בנוי בטון לבן, ונירית מספרת כמה שכיח לראותה שם. אנחנו מתאמות ביקור ברייכסטאג לשעות אחר הצהריים מלווה בקפה ועוגה, בבית הקפה הממוקם על הגג.


נירית מסיעה אותנו באונטר דן לינדן, "תחת עצי התרזה", השדרה המפוארת היתה חבויה בחלק המזרחי של העיר עד לנפילת החומה, והיום, היא לב לבה העיר היפה. בניינים מפוארים מתקופת הבארוק, לצד בניינים שהופגזו בימי המלחמה ועדיין לא שוקמו, יחד עם כיכרות וגנים הופכים את האזור כולו לחוויה אורבנית-היסטורית מרתקת. על העושר התרבותי הזה, נירית מנצחת בתיאורים וסיפורים, ישן וחדש, פילוסופיה וספרות, כמו קונצרט מושלם, שערב במיוחד לאוזננו הצמאות למידע. אנחנו ממשיכות לכיכר פריז, פאריזר פלאץ ושער ברנדנבורג. כיכר פריז היא הנקודה המערבית של שדרות אונטר דן לינדן ושער ברנדנבורג תוחם קצה אחד שלה. בכיכר עצמה שוכנות שגרירויות צרפת וארצות הברית. שער ברנדנבורג הוא אחד הסמלים המובהקים של העיר. הוא תוכנן על ידי קארל גוטהארד לנגהאנס בדמות שער הכניסה לאקרופוליס. בראשו עומד פסל הקואדריגה (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים), ומעל הצלב והנשר הפרוסי. שער זה, שדרכו נכנסו הנאצים במצעד הנצחון אחרי כבוש צרפת, הוא אולי מה שנחקק בזכרוננו האוסיאצטיבי את ברלין. נירית מספרת שבתקופה הקומוניסטית היה השער, באיזור המוות, והיום, זה המקום להפגנות, מחאות וגם פגישות. אנחנו יורדות מהאוטו להציץ ביצירת האמנות של גרי בארכיטקטורה המרשימה של הבנק בכיכר, ומתאכזבות לגלות שהבנק, סגור למבקרים. אני מיד מציינת לעצמי, הנה עוד סיבה לשוב אל העיר.


׳בבלפלאץ׳, לפני שנקראה הכיכר הזו כיכר בבל היא היתה ידועה ככיכר האופרה. כל הבניינים נבנו על ידי פרידריך הגדול, שהוציא את התיאטרון והספריה מחוץ לארמונו באמצע המאה השמונה עשרה. האונברסיטה הייתה הארמון של פרידריך הגדול. באונברסיטה המרשימה הזאת, עבדו  עשרים ותשעה חתני פרס נובל, כולל איינשטיין. ב-10 במאי 1933 ערכו בכיכר אנשי האס.אה וסטודנטים רבים שריפה פומבית של ספרים אסורים, שמחבריהם היו יהודים או שמשנתם היתה מנוגדת לרעיונות הנאציזם. כיום עומדת כאן אנדרטת הספרייה הריקה שתכנן מיכה אולמן. אריח זכוכית שקופה מוטבע בכיכר על המדרכה, דרכו אפשר להביט בספרייה תת קרקעית, שמדפיה ריקים ומיותמים. בסמוך, חקוקות באבן מילותיו הנבואיות של היינריך היינה מ1820: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". נירית קוראת בגרמנית רהוטה, ומבארת לנו את המילים, ואני חושבת לעצמי, בור, קבר, חלל, מקום של חוסר תרבות ניצב בסמוך למוסד לכאורה כה תרבותי, כמה אבסורד. וכמה הנאצים בשם ה"תרבות", ה"מדע", עשו את שלא יעשה, רצח עם. בשנת 1947 שונה שם הככר ל"בבלפלאץ", לכבוד הפעיל החברתי אוגוסט בבל, בבל הקים את המפלגה הסוציאלי דמוקרטית. ממול, ׳הוטל דה רום׳, יש בו קומת ספא ונירית מספרת על הכספות, שעדיין שם.
המכונית גולשת לאורך הרחובות, יצחק רבין ודויד בן גוריון, ואני חושבת לעצמי, שההנצחה, פנים רבות לה בזאת העיר. ממשיכים לפרופיל המנצנץ של יוהאן גאורג אלזר, שנראה שונה ביום ובלילה, ומציץ כמעט מכל פינה. אלזר, שניסה ללא הצלחה להתנקש בהיטלר, נרצח בדכאו ב1945. ממול, המשרדים של גבלס, היום משרד העבודה הגרמני, ועוד תחנה קצרה ליד שרידי הבונקר של היטלר.
נירית מבארת את שעיננו רואות, היא באמת אשת אשכולות. ואז אנחנו מגיעות לאנדרטת השואה של האדריכל פיטר אייזמן, שנחנכה ב2005. כ2711 עמודי בטון אבסטרקטיים, קומפלקס קר ומנוכר בתוך הגריד האורבני, משל לשואה שאירעה בתוך ההויה האירופאית, בלב החיים, בקרב האנשים, ממש כאן, ואגב, לא כל כך מזמן....נירית משלחת אותנו לסיבוב אישי. מהר מאוד, אני מאבדת את עצמי בתוך הקוביזם, שמאיים להטביע אותי, אור היום נחלש, ואני חרדה, תוואי השטח, כמו גלי הים, גורם לי לחוסר התמצאות, לתחושה של טביעה, ואני רק מודה לאל, שהילדים לא איתי, הייתי חוששת לאבדם.... מצבות, מצבות, בטון קר ומנוכר, את כל התחושות הללו, ננתח עם נירית, ונראה איך אמנות טובה, לא באמת זקוקה למילים או הבהרה.
אנחנו שבות טרודות לרכב לסיור ארכיטקטוני, חולפות על פני בית הנשק, המוזיאון ההסטורי של גרמניה, הדום הברלינאי, המוזיאון הראשון שנבנה כמוזיאון, ניאו קליסיקה במיטבה. נירית עוצרת בצ'קפוינט צ'ארלי, ומספרת על עיר ובליבה חומה, ועל הימים שבהם עברה עם תירים לצד המזרחי. היא מזכירה שעדיין מקננים בעיר בונקרים מחומשים, חבויים. אנחנו מתבוננות סביב בתנופת בניה ושיפוצים. העיר הזאת השתנתה מאז נפילת החומה, אבל היא עדיין עיר בהתהוות, בצמיחה, ואין ספק שתראה אחרת בביקור הבא.
נירית משאירה אותנו בפוטסדאמר פלאץ לא לפני שהיא מזכירה לנו, לבקר בסוני סנטר, לאכול בMesa, ארוחת מזטים נהדרת עם יינות תואמים ולהיות בזמן לסיור ברייכסטאג. כמו תלמידות טובות, אנחנו ממלאות את שיעורי הבית ברצינות יתירה. ארוחת ערב נאכל במסעדה קסומה, Chen Che, מרחק הליכה מהמלון, אוכל ויאטנמי, מצוין, במסעדה מעוצבת וקטנה. אפשר לרכוש שם כלי בית, תבלינים, תופינים ומני מתיקה, שעשו את כל הדרך מהמזרח.


את היום את היום השני, אנחנו פותחות ביקיצה טבעית וארוחת בוקר מפנקת. משם ברכבת התחתית למוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון של ליבסקינד הוא אולי המוזיאון הכי מרשים שראיתי בחיי, שכן המבנה מנהל דיאלוג ער עם ההסטוריה של יהדות ברלין. הסיור במוזיאון, בציר הגלות, בציר המוות, במגדל השואה וציר ההמשכיות מספר את סיפור העם היהודי והיצירה המפוארת. בניגוד, למחשבה שתהיה שם התייחסות לשואה, אנחנו נדהמות לגלות, שאין. יש תיאור של יצירה יהודית מפוארת לצד קטיעה פתאומית וכואבת וכמובן מגדל השואה, שהוא קר, חשוך ומנוכר, אמירה חזקה.
במבנה המוזיאון ישנם חללים ריקים, מעין, "חללי זיכרון״, "חללי אין", משל לחלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בעקבות השואה. ההקבלה לחלל שנוצר בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין, אירוני ומתריס. אנחנו מהלכות עם מדריך אודיו של ׳אפל׳, מתוחכם למדי, בין החללים הקיימים והחסרים, לומדות, מעמיקות ומחכימות. במיצג של קדישמן, אנחנו מזדעזעות. "שלכת", מכונה המיצג, כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים ברזל. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה, שתינו מוותרות על התענוג המפוקפק. ה׳צעקה׳ (כמו זאת של מונק)  של ה׳נוכח הנעדר׳ או ה׳נעדר הנוכח׳, היא צעקה אילמת של עם, ששינו את גורלו באכזריות קשה. אני משוטטת בחלק ההסטורי, נדהמת לגלות את התקנות של קהילות השו״ם, את פולמוס מנדלסון לאפטר, את כתב היד של גליקל, אנחנו מוצאות את עצמנו, שעות בתוך המוזיאון, לומדות, מנהלות דיאלוג, עם המבנה, המוצגים, בינינו, ומסכימות, שהמוזיאון הזה, אחר.
כעבור שעות ארוכות, אנחנו מתיישבות לקפה מענג במוזיאון עם ׳קוחה׳ עוגה, ומתענגות על שטרודל תפוחים, טעים במיוחד. ואז רותי מציינת, שהגרמנים יודעים את מלאכתם באפיה, ואני בפה מלא, מסכימה.
משם אנחנו ממשיכות לEast Side Gallery ,  לאורך רחוב Muhlenstrasse ניצב קטע חומה באורך 1,300 מטרים הנותר לאחר נפילת חומת ברלין. אמנים מרחבי העולם ציירו על הצד המזרחי של החומה, מה שהופך אותה לגלריית ציורים הגדולה בעולם. אנחנו לומדות הסטוריה מאמנות רחוב, מגרפיטי צבעוני עם אמירות פוליטיות וחברתיות.
ועכשיו Shopping Time, רותי הגיעה עם משימה לרכוש זוג מגפיים חדשות ב Trippen, אלא מה?! אנחנו שמות פעמינו, ואחרי שעת מדידה ארוכה, יוצאות עם שלל רב. ומשם לשופינג נפלא  בקרויצברג ואוריאנבורגר.
ארוחת ערב במסעדה שליד המלון, Dos Palillos, יקר להחריד, פלצני, ולא מאוד טעים, אבל שלוש שעות של שיחה מעניינת על בקבוק יין איכותי, ואנחנו פורשות לישון, מותשות, מבסוטות ו... רעבות;-)


בבוקרו של היום השלישי, אנחנו נפגשות שוב עם נירית, מזג האוויר קר במיוחד, ונירית מוליכה אותנו אחר כבוד לבית הכנסת הישן ולבית הקברות של הקהילה, כאן קבור משה מנדלסון הפילוסוף, אבי תנועת ההשכלה היהודית.
אנחנו ממשיכות עם הסברים מרתקים וסיפורים על מפעל ההנצחה של המרצפות, אריחים פזורים לאורכה ולרוחבה של העיר, אריחים מוזהבים, עליהם חקוקים, שמות הנספים. ואז, נירית לוקחת אותנו לגינה ציבורית קטנטנה, ושם פסל ברונזה של שולחן ושני כיסאות מטים לנפול. ושוב, בלי מילים, העוצמה של ה׳נעדר הנוכח׳, היכן הסועדים? הכלים? קולות האוכל ? השיחה? ׳עזבנו במנוסה׳ עונה המיצג בדממה. 
נירית חובבת ארכיטקטורה וספרות מובילה אותנו לספריה, מיוחדת, גרמי מדרגות, גג זכוכית ואולמות קריאה מרשימים, ושתינו חולמות הרגע לחזור אל ספסל הלימודים.
ועכשיו לשכונה הבווארית, ולאנדרטה, שחיה בין אנשים ומספרת סיפור גזעני. בלב השכונה,  שלטים עם חוקי נירנברג, פזורים, ומאחוריהם, ציורים סמליים, נאיביים פשוטים. אנחנו מתחלחלות, מכמה גזענית חברה יכולה להיות, ומיד עורכות בליבנו השוואות. נירית מספרת על  קיר הנצחה של בית הספר הציבורי בשכונה, פרויקט של תלמידי כיתה ו׳. ואני חושבת לעצמי, ב׳כובע המורה להיסטוריה׳, שמאוד מרשימה מלאכת החינוך, התיעוד וההנצחה. נירית ממשיכה ומספרת לנו על אריך קסטנר, סופר הילדים החביב עלי, על ׳אמיל והבלשים׳, ואני נדהמת מכמה האישה הזאת משכילה וידענית, וכמה היא מרתקת. ולקינוח, תחנה אחרונה, במרכז המכירות של מרצדס, שמקושט בקיטשיות מחרידה לחג המולד. 
אנחנו נפרדות מנירית לשלום, בשוק הפשפשים. מפשפשות בין הרוכלים, ועיני צדה, מסכות גז מימי המלחמה, ובקבוקי בית מרקחת מראשית המאה. אני רוכשת צלחות מאוירות בנות שמונים שנה, אבל הקור חודר את העצמות, ומשבית במידה רבה את חווית הקניה. בקרן הרחוב, אנחנו מתחממות עם כוס יין חם, צועדות במרץ, לארוחת צהריים קלה ומשם לתערוכה שתשאיר אחריה חותם. ׳טופוגרפיה של טרור׳, תערוכה מעניינת במרתפי הגסטפו. מתארת את הכרונולוגיה של הטרור והאס. אס. שוב אנחנו נדהמות לגלות כמה מרתקת יכולה להיות תערוכה לכאורה ׳יבשה׳ של רוע ותעמולה.


את היום האחרון, אנחנו מקדישות לשיטוט ברחובות, לחנויות מעניינות, לגלריות, לחצרות. 
המלון שלנו, מסתבר הוא מרחק של דקה מהחצרות, הקשה הוף - Hackesche Hofe
מכלול מדהים של מבנים הסוגרים על שמונה חצרות יפות. דוגמה מאלפת לסגנון הבנייה "יוגנדשטיל" (סגנון הנעורים) שפרח בראשית המאה העשרים. היום, המקום שוקק חיים, בית קולנוע, חנויות בוטיק, בתי קפה, מסעדות, שוקולדריה (Pralinen), וחנות כובעים אחת קטנה ומטריפה. 
אנחנו מטילות ברגל, ומדי פעם עוצרות, ב Dopo Domani, חנות שווה למכורים לעיצוב פנים ולמותגים. בעיקר רהיטים, אבל גם מנורות מרגשות. אנחנו מתרגשות ב RSVP , חנות קטנה ויפה למוצרי ניר, אריזות, חותמות , מעטפות, ואני חושבת לעצמי, שלימי הייתה כאן בעננים! ועוד עצירה בחנות ספרים מקסימה, Pro-qm , אוסף עשיר של ספרי אמנות, עיצוב ואדריכלות. יושבות לקפה ומאפה ב Zeit Fur Brot, וסוקרות  בוטיקים ייחודיים,  Hecking, Sommerfeld, Storia. ועוד עצירות אחרות מופלאות, שהתעצלתי לכתוב.  
בסופו של היום, אנחנו מגיעות לKaDeWe, חנות הכלבו היוקרתית, שהומלצה על ידי כל כך הרבה מכרים. החנות נוצצת ומקושטת לקראת החג, וסנטה בעצמו רכוב על כרכרת זהב, רתומה לאיילים בלבן, מחבק את כל מבקריו. ביגוד ׳קוטור׳, צעצועי ילדים, רהיטים מקושטים, כלי אוכל נוצצים, וקומת מסעדה "גורמיה", מעוררת תיאבון וגורמת לבלוטות הרוק שלי לעבוד שעות נוספות. שוקלדים, יינות, גבינות, בשר ופירות, סדורים לראווה בשפע ושמלאציות מופלאה.
מסיבת פרידה מהעיר, אנחנו עורכות בAlpenstuck, מסעדה גרמנית. מרק, סלט, ריזוטו, שניצל וינאי (הם אחים;-), ויין אדום מקומי, מענגים אותנו במיוחד.


באחד הערבים, בשיחת טלפון טרנסאטלנטית ואינסופית, אני מספרת לא׳ על נפלאות ברלין, על התחושות המעורבות, על הסאב טקסט של השואה שלא יוצא לי מהראש, לצד העושר התרבותי, הארכיטקטוני, המוזיאונים, המסעדות המיוחדות והשופינג.
אני מתלוננת שארבעה ימים ומחצה, לא דגדגו את קצה קציה של סקרנותי.
׳נו, אז איך את מסכמת את הביקור?׳ הוא שואל אותי,
מבלי להתכוון או לתכנן נפלט לי, ׳שואה ונעליים׳, את כל השאר נעשה בפעם הבאה...׳

Thursday, December 13, 2012

ענת



לא, אנחנו לא מכירות.
לא בנות משפחה, לא חברות.
אנחנו אפילו לא בנות אותו דור,
את בת דורה של אימי וחברותיה.
והשבוע, הופתעתי לגלות כמה המוות שלך הכה אותי בצער.
ידעתי שאת חולה, ידעתי שבחרת לא לעבור טיפולים,
ויחד עם זה הופתעתי, שהמוות התדפק על דלתך.
איכשהו, הייתי בטוחה שלך זה לא יקרה.
הייתי בטוחה שתבריחי אותו, את מר מוות,
כי את לא פחדת.

גדלתי על ׳זהו זה׳, כמו כל בני דורי, 
היו שם גידי, מוני, בראבא ודובל׳ה,
ואת היית מאחורי הקלעים,
בלי המניירות, ללא גינונים של כוכבים.
שנים, אני עוקבת אחריך מרחוק.
משתאה על זוגיות ברנז׳ה עמידה, על טיפוח משפחה.
נפעמת מאיך את אשת איש, תומכת ומכילה קריירה גדולה,
לצד עשיה מעוררת השראה משלך, מחזאית יוצרת, כותבת בחסד.
התאהבתי בך, בנועם הליכותייך, בלוק, שלא מתאמץ להצטייר צעיר,
בתספורת הקצרה, בשיער המאפיר, בביגוד הכל כך ישראלי,
במראה הנקי של you see what you get, 
בלי תחפושות ובלי הצגות,
בכנות כל כך אופיינית של אשת שמאל ערכית מאוד .

נדבקתי בחיידק התיאטרון, אי שם בתיכון.
זהבה המורה, הקפידה שנחזיק מנויים בכל תיאטרון רפרטוארי קים,
שנבקר בעכו בפסטיבל פעם בשנה, שנעלה הצגה משלנו בכל אביב.
זה היה די מזמן, כשהקאמרי היה במה שהיום ׳בית לסין׳
ובסוזן דלל, היה רק אולם אחד, ע׳ש ירון ירושלמי.
וכך, נכבשתי בג׳אנר, באווירה הקסומה של אולם חשוך,
תפאורה, תאורה, מוסיקה, תלבושות, איפור, שחקנים ומשחק.
הלב שלי עדיין פועם בסקרנות בשניה שלפני,
גם היום כולי נרגשת להיכנס לעולם אחר חי ונושם.

אבל התאהבתי בתיאטרון ישראלי מקורי בזכותך ובזכות עדנה מזי״א.
עד כדי כך, שאני מתקשה להיזכר, מי עשה את זה לפניכן.
׳ליזסטרטה׳, הייתה גאונית, אקטואלית ויצירתית.
הצלחת להפיח חיים במחזה בן אלפי שנים.
ה׳חברות הכי טובות׳ סיפרו את הסיפור שלי, של כולן, 
על מערכות יחסים של אהבה, קנאה, טינה, 
בין החברות הכי טובות בעולם.
׳או אלוהים׳ נגע בי ברגישות מכאיבה,
ושאל את השאלה שמטרידה את כולם, יש או אין בורא עולם,
ומה האחריות שלו ושלנו על מה שקורה כאן אם בכלל.
התגלגלתי מצחוק ב׳עקר בית׳ וגם חמלתי קצת על כל הגברים,
הקרייריסטים, המשועבדים לעבודה למיניהם, 
ששניה אחרי שנגמר להם, רוצים להתאבד.
ו׳במשפחה חמה׳, הבנתי למה התאהבתי בכתיבה שלך.
היא פשוט מחזירה אותי למי שאני.
בהומור, בשנינות, בחוכמה,
את מובילה אותנו ביד אמן לבית, למשפחה,
לפשטות, לישראליות, למכנה המשותף שלנו כחברה.
ואגב כך, בתיאור, בתיעוד, את, את יוצרת תרבות.

וכשראיתי את ׳סוף טוב׳, תהיתי אם יתכן כזה סיום.
אם אפשר להתמודד עם המחלה בלי פחד,
אם אפשר להסתכל למוות בעיניים.
אם יש אכן כזה דבר ׳סוף טוב׳,
זה תמיד נראה לי קצת אוקסימורון.
הוכחת שכן.
׳אני כותבת טרגדיות מנקודת מבט קומית׳,
אמרת פעם בראיון מתוקשר.
ואני חושבת לעצמי, שזוהי יותר משיטת כתיבה.
זוהי פילוסופית חיים ראויה להערצה,
זאת דרך התמודדות יוצאת מן הכלל, לבחור בהומור,
להסתכל על חצי הכוס המלאה.
 Always look on the bright side of life,
ניגנו אצלך בלוויה.
רק מחזאית בעלת שיעור קומה,
יכולה לביים באופטימיות כובשת,
פרידה מצערת מאישה כל כך מיוחדת.
ורק נחמץ ליבי, שלא אמרתי שבחייך בפנייך,
שלא כתבתי לך לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנתיים.
אבל הצבעתי ברגליים, לא פספסתי אף הצגה,
וכשאני מצליחה לשים את ידי על מחזה בכריכה דקה,
אני רוכשת בשמחה, שישאר לי קצת מענת.
תחסרי לכולנו.
כותבת לך סתם אחת,
אחת העם.

Thursday, December 6, 2012

כף רגלי לא תדרך שם



הבטחתי לעצמי,
לא אחרי מה שעשו בני העוולה
למשפחתי, לבני עמי.
שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,
משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)
כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 
החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.
אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,
המשפחה, החברים, הקהילה.
את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.
את היהודים, את התרבות והיצירה,
את צלם האנוש וצלם האדם.
אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,
כמעט שבעים שנה חלפו מאז.
אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.
שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 
דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 
שנים ארוכות החרמתי מוצרים
מבית היוצר של הצורר.
בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.
אצלי היא כל כך חזקה, 
שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.
סקרנות ו.... רותי,
שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 
ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.
אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.
אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 
אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,
חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.
יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.
פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 
שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.
מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 
פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.
קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.
הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,
טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 
שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.
ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.
נסעתי,
הצצתי
ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,
הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,
ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.
אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.
במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,
לפני שוטר במדים, חמור פנים,
זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.
דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 
מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.
הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,
כל הגוף שלי דואב.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 
ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,
לוקחת נשימה ארוכה.


אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 
לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 
בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 
ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.
מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.
ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,
תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,
סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,
סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 
הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.
אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 
וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 
צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 
ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?
רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,
אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 
אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,
רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.
אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,
אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 
אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.
ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.
היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.
אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 
הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,
איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,
דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,
מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 
לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.
בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  
"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,
אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,
הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"
אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.
לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,
כי אם בעבור כל האנושות כולה. 
ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,
אלא היא מסע אל שורש הרשע,
לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,
איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...

Wednesday, November 28, 2012

שנות השמונים התעופפו להן כמו הקוקו שלי ברוח



בחוץ לכולם היה שיער נפוח עם תלתלים ופן בפוני,
חותלות, טייץ וחולצות שק,
גזורות בצוואר, וחושפות כתף עירומה ויפה.
מסביבי, האזינו למוזיקה של מייקל ג׳קסון ו air supply
ניל יאנג ו big in japan ,
ובסופישבוע ביקרו בקולנוע דן.
שנות השמונים שהיו ואינם, נוף ילדותי, אוירת נעורי.
שנות השמונים עברו עלי בתוך חממה.
סיפור מסגרת עוטף סיפור קטן.

את שנות העשרה שלי חוויתי בתוך בועה קטנטנה,
קן רמת יוסף בבת ים.
חולצה כחולה, שרוך אדום,
פעמיים בשבוע פעולה,
ועוד פעם הרקדה,
׳הרועה הקטנה׳, ׳אנשי הגשם׳ ו׳הורה ממטרה׳.
ערבי שירה בציבור,
׳חולצה כחולה והיא עולה׳,
ערב סרט,
טקס ליום השואה וטקס ליום הזיכרון,
וגולת הכותרת, ׳חג המעלות׳.
חידון שנתי על ערכים ועקרונות,
שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה אפליא לזכור,
׳לעבודה, להגנה ולשלום׳
׳ציונות, דמוקרטיה ושוויון׳.
ויכוחים אל תוך הלילה על כן או לא נסיגה מלבנון....
(אז עוד לא ידענו שעם השנים, יתחלף שמה
של המלחמה של דורינו למלחמת לבנון הראשונה,
ואח"כ עוד תבואנה שתי אינתפיאדות ואינספור מבצעים עם שמות רציניים ומלחמת לבנון השניה, שתפחיד כהוגן את כל האומה.)

מסיבת פורים הוללת,
קיץ בקייצת,
מעפילים, חומה ומגדל,
טיול יפהיפה למדבר יהודה,
קומציזים בחוף הים,
קורס מד״צים,
אהבות ראשונות,
אכזבות,
ידיים נוגעות,
לב פועם ומתרגש,
אופנה ייחודית לבני הקן, כמו סימן היכר,
שרוואל, סווטשירט בלוי עם הדפס סמל התנועה,
מוקסינים בחורף וסנדלים בקיץ עם בהונות חשופים
ומכנסיים קצרצרים (אח, היו זמנים!)
ג׳ינס עם חולצה לבנה לטקסים ונעלי בובה,
למראה ׳מושקע׳ ו׳חגיגי׳.

ימי נקיון,
פרידות משכבות שעזבו והתגייסו,
׳היה לי חבר, היה לי אח׳,
טעויות מצערות של נעורים,
משובות מבדרות של מתבגרים,
טוב ורוע של ילדים.
קומונה עם קומנרים חדשים,
(היי, יש אחד חתיך;-)
מריבות עם השכן, שגר בסמוך וכל פעם שהוטרדה מנוחתו, 
הבטיח בהן צדק ש׳ישרוף את המועדון׳.
׳היידה שמש, היידה ים, היידה יופי לבת ים...
רמת יוסף, בת ים הוא הקן הכי טוב בעולם...׳
קהילה, בית, חברות.
חלפו שנים, גמעתי מרחקים, 
הקן, שהיה פעם מרכז חיי,
התרחק ונשכח,
וגם הזכרון, הולך ודוהה.
מדי כמה שנים, בביקורי מולדת, 
נושאות אותי רגלי לשכונה הקטנטנה
ואל הקן, שהייתי מגיעה אליו בנעורי, ללא נשימה ובריצה.
עם השנים, נוספו שם מבנים, ונבנה קיר אקוסטי, שיפריד מהכביש. אותו כביש שבילדותי נראה כמו שדה חול עצום, ששמש למשחק שני דגלים, נקרא היום, נתיבי אילון דרום, 
ומככב בכל דיווחי התנועה והחדשות.

שינה פניו הקן הקטן, וגם אני השתנתי וחברי.
שנות השמונים התעופפו להן ואינן,
ואנחנו כבר באלף אחר,
בסיפור חדש ובמקום מרוחק.
אבל אני עדיין אוהבת ׳שירי תנועה׳,
יעידו למבוכתם, בן זוגי וילדי.
מאמינה גדולה בדמוקרטיה ושויון
מתפללת שיבוא שלום.
ולפני כשנה, נקלעתי במקרה להרקדה,
רגלי הובילו אותי מעצמם וליבי פעם בחוזקה,
כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנה.
׳עלה והגשם׳
׳עלה נעלה׳,
ברכת התנועה לכולכם חברי.



Thursday, November 22, 2012

סתיו בחלוני



 
שלכת בצבעי אש, צהוב, אדום וכתום בוהק.
דלעות בשלל גדלים וצורות,
מחוספסות, חלקות, מצולקות, כעורות.
טפטוף של גשם ראשון
והתכנסות במעיל חם וארוך.
מגפיים נוקשות, צעיפים, כובעים,
מרק מהביל, סרט במזג סגריר.
התכרבלות בבוקרו של יום,
העונה הזאת כולה משפחתיות וחום,
העונה הזאת כולה ביתיות ו home sweet home.
הסתיו הזה על אף שהתמהמה,
נוקש עתה בחלוני.

 
וכך בבוקרו של יום ראשון, יצאנו לטיול עונתי,
חמושים במגפיים (לא מפאת הגשם, כי אם מפאת הבוץ) כפפות (לא מפאת הקור, כי אם מפאת הקוץ...), וסלים. טיפסנו במעלה הskyline, בדרכנו לקטיף ערמונים. השמש ניצנצה בין העצים, השלכת האירה לנו פנים. הילדים, נחושים למלא את סליהם באגוזים, היו בעננים. 
ואנחנו, התענגו בחמימות על חבורה איכותית, סנדויצ׳ונים גורמיה,
ומזג אויר סתוי נפלא.


 
 
אחרי קטיף מוצלח, ותשלום לפי משקל, 
לא לפני שהעמסנו גם מחבת מתאים, ודבש מכוורות מקומי.
המשכנו ל Stanford University
ידענו שמדובר במעוז החוכמה, 
אבל לא ידענו שזוהי פנינה.
חפש את המטמון, בהנחיית הילדים בגן הפסלים, פפואה ניו גיני, לומדים ומשכילים על תרבות רחוקה, 
תוך כדי הנחיות נלהבות של ׳חם/קר׳.
טיול אופניים במקווה מים, אגם לגוניטה, 
וחוזרים לבית חמים, לארוחה מאוד מאוד עונתית. מרקים, קדרות בשר, וסלטים אנינים במיוחד. 
באח המבערת, יתפוצצו להם הערמונים.
והמארח יגיש לכולנו משקה שיכר חם, כדי שנכנס לאוירה.

 
 
זהו יקירי, הסתיו נוקש עתה בחלוני, 
כמו אורח, הביא תשורות ומזכרות, 
למחזוריות של הטבע, לצמאון של כולנו
ללגום לרוויה מרק חם, או זמן רגוע,
של שקט ושלווה.
וכמה אנחנו ברי מזל על חברותא טובה,
על חום ומשפחה, על אמא אדמה ופירות העונה,
שתמשך השיגרה המבורכת, כאן ושם,
ונאמר, אמן ותודה.
חג הודיה שמח!
 

Thursday, November 15, 2012

ליבי במזרח



ואנוכי בסוף מערב,
כתב את זה מזמן, ר' יהודה הלוי.
איך כותבים פוסט שבועי,
כשתושבי הדרום יושבים במקלטים?
איך מחברים מילים למשפטים ובאילו תמונות לבחור,
כשהלב רואה חדשות ורוצה לבכות?
השבוע, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לכתוב,
רציתי לקחת הפסקה.
אתנחתא.
לשתוק.

אין לי שום דבר חכם להגיד,
שום מליצה, שום מילת עידוד או נחמה.
נהפוך הוא, אני מרגישה נביאת זעם בעירי,
וחוששת, שעוד צפויים למולדתי ימים קשים.
׳היונה הלבנה כבר זקנה׳, אמר יהונתן גפן
כבר לפני שלושים שנה, יכול להיות שהיא מתה מאז?
צר לי שאיבדנו שליטה, צר לי על החיים בצל אזעקה,
צר לי על ילד קטן שישן מפוחד, 
צר לי ששוב השתבשה השיגרה.
צר לי שישובי הדרום, הפכו בן לילה, לחזית במלחמה,
צר לי על ההרס והחורבן, 
ומביך לי, כמו תמיד בימים קשים, לכתוב את הפוסט הזה מכאן.
(כן, ללא ספק, קללת היורדים, מגיע לנו.)
כל כך רציתי לכתוב פוסט ציורי ומרומם נפש,
לתאר מקום קסום, לספר על תובנה, מחשבה,
לפזר חום ואהבה, ולא, לא באה לי שום הארה.
אז סלחו לי יקירי על הפוסט המדוכדך והקודרני,
והצטרפו אלי בתפילה לימים טובים,
׳עוד יבוא שלום עלינו׳,
בזה אנחנו חייבים להאמין.

Thursday, November 8, 2012

San Luis Obispo





אנחנו פותחות את היום נמרצות, השמים כחולים,
ההרים מסביבנו מוריקים, הדרך נפרשת ומתגלה לעיננו,
במלוא הדרה, הלב שלי מזמר ושר, אני שמחה.
תשע נשים, כמעט תשע שנות חברות.
חברות נינוחה, מעשירה, לא מלחיצה, לא צפופה.
תשע נשים שונות זאת מזאת, 
ויחד עם זאת מאוד דומות.
הMNO שלנו נפגש אחת לכמה זמן, סביב ימי הולדת, חגים ועניינים משותפים.
לעיתים, חולפים שבועות ארוכים בטרם נתראה. 
אבל איכשהו, כשאנחנו סופסוף מוצאות זמן להיפגש,
מתקיימת אוירה נפלאה של פתיחות, כנות, שונות והכלה.
אחת לשנה, אנחנו משתדלות,
להחליף תמונת נוף. 

וכך, אנחנו מבלות שלושה ימים קסומים לחוף הים,
צועדות במרץ, מבשלות, אוכלות, מנהלות שיחות נפש,
ועוד כוס יין, טבילה בג׳קוזי, ריכול קל, ושוב,
שיחה פילוסופית ברומו של עולם.
וביום השני, Betn מפתיעה אותנו ביום טיול מאורגן.
סיור הסטורי קולינרי בSan Luis Obispo השכנה.
אנחנו משכימות קום ונפגשות עם יול המדריך,
ליום עתיר קלוריות וסיפורים.
את הסיור הנפלא, אפשר להזמין דרך Central Coast Food Tours
יול פוגש אותנו בMama Ganach Chocolates
בחנות שוקולד בוטיק קטנטנה, עמוסה בחפצי אמנות,
תמונות ויצירה. אנחנו מתישבות על ספת וינטאג׳ ישנה,
ונהנות ממילק שייק נפלא, טועמות שוקולד איכותי,
אורגני ואנין, לומדות על פולי הקקאו של מונטסומה,
על החמדנות של קורטז, ומתמכרות לחום המתוק המספק.

ב Jaffa Mediterranean cafe , אני מרגישה בבית.
עדנאן מכבד אותנו בפלאפל מקומי שוארמה, חומוס, טחינה וסלט ערבי. הוא מתלהב מהמולדת המשותפת לשנינו, מספר לי שנולד בנצרת, שמשנות השבעים הוא כאן. הוא מהלל ומשבח את מירי, השפית של המקום,
יהודיה מרמת הגולן ויד ימינו. 
עכשיו תגידו אתם, אם זה לא שלום? 
ואם כבר בשלום עסקינן, המקום הבא, כולו נשען על עצי הזית וסגולותיו,
We Olive. לחנות הנפלאה הזאת התוודעתי לראשונה לפני מספר שנים,
אז הייתה רק אחת בPaso Robles הרחוקה. היום, יש כבר שבע חנויות של We Olive, ועוד היד נטויה, חוויה חד פעמית של אנינות ובריאות.  
אני יוצאת מגדרי, טועמת מינים רבים של שמן זית הישר מהכוסית, מסתבר, שזה מאוד בריא.לומדת על סוגי כבישה, ומצטיידת לשנה שלמה,
שמן זית ובלסמיק בטעם אפרסק, קרקרים וטפנד.
עכשיו, אני רק רוצה כבר לארח, ולחלוק את הטעם והריח.

אנחנו מתרשמות מרחובות העיר, מציצות על בית הקולנוע,
בסגנון ארט דקו משנות הארבעים.
מתלהבות משעון רחוב, שמבקש אותנו, 
'spend time with those you love'
ואני מרגישה, שזה מה שאני עושה, ממש עכשיו.
אנחנו עומדות בקרן הרחוב, ומתפעלות מסגנונות הארכיטקטונים שונים ומרשימים מאוד, ממבני אבן אדומים בסגנון החוף המזרחי, ארט דקו וגם כאלה פוסט מודרנים. אקלקטיקה, שונות, הרמוניה מסביב, זה בדיוק מה שצובע לכולנו את החיים.

יול מוביל אותנו עם סיפורים רבים לתחנה הבאה, ושם ממתינה לנו הפתעה.
Black Sheep Bar & Grill , המקום, בבעלות צרפתיה אנינה,
שטוענת שהיא הייתה הכיבשה השחורה במשפחתה.
לך תבין, מה זאת השראה:-)
אנחנו מתפנקות בכוס בירה מקומית, על כסאות בר מוגבהים,
בפטיו אחורי, עם קירות brick אדומים,
נהנות מ mac & cheese מאפה בית איכותי.
ולקינוח, יול שולף לכבודינו מסטיק בזוקה. באפי, מדגדג הזכרון והריח, כמו רמז אפי מפענח. והמדריך הנלהב מוליך אותנו אחר כבוד, למקום בהחלט לא מעורר תיאבון.
רחוב קטנטן וריחני, מקושט במליוני מסטיקים ישנים.....
מודבקים על קירות רחוב, בשלל צבעים וצורות.

ועכשיו לMission היפה, שנבנה ב1772 על ידי המסיונר Father Serra 
אנחנו מקשיבים להיסטוריה מקומית, ויוצאים לפטיו לבדוק את הפעמונים,
באר מים, adobe bricks, קשתות, גג רעפים אדום,
אכן, מסיון, לפי כל ההגדרות.
ומשם לפגישה עם ג׳ון, מ Alegria , לטעימות של יינות.
לומדים על יין מספרד ופורטוגל, לצד, פלטת גבינות וזיתים נ פ ל א ה!
כטוב ליבינו ביין, אנחנו מתפתות לרכוש יין איכותי במחיר הגיוני,
קעריות קרמיקה של אמנית מקומית ואגוזים מסוכרים ומומלחים,
שג׳ון מדגיש שזה הולך נפלא כמעט עם כל תפריט וכל הגשה.
בר יין מודרני מדליק במיוחד, עם גבינות שעשו דרכן מאירופה הרחוקה,
מוסיקה ברזילאית מתנגנת ברקע,
וכולנו בהחלט ברגע.
עוצרות לתמונה, פשוט כדי לנצור לתמיד את החוויה.
ומיד ביציאה, נתקלות במשתלה קטנטנה, שמוכרת ללא רווח, תוצרת ירוקה של פגועי נפש. פרחים בשלל צבעים, מסלעות ופכפוך מים, שמשובב את הלב והעין. ועוד חנות מתוקה trio, לבגדים ואביזרי בית ואופנה במחירי סוף עונה, לוק של Antropologie , עיצובים מפתיעים,
וואו, כמה החיים יפים!
קינוח אלוהי של שוקולד ואגוזים, נאכל בפטיו הקטן, הנסתר מן העין של Luna Red, כסאות אדומים מתריסים, אנחנו נפרדות לשלום מהמדריך יודע הכל. הסיור, אמור היה להיערך כשלוש שעות, אבל יול, התרשם מהחבורה התוססת, משמחת החיים המדבקת, חמש שעות בילינו במחיצתו, טועמים ולוגמים ידע וחויות.

בדרך לאוטו, אנחנו נעצרות שוב לעוד חנות נהדרת, French Quarter
ואף אחת באמת לא צריכה כלום,
ושוב מתחדשות, כי כמו שרותי תמיד אומרת,
׳להשאיר בחנות, עולה יותר...׳, אני משכנעת את עצמי ומתרצת,
בעוד המוכרת אורזת.
אנחנו חולפות ללא עצירה על פני חנויות נפלאות,
מאפיה עם טעם של עוד, Splash Cafe, ועוד מלון קטנטן,
שהתאכסנו בו מזמן, Petit Soliel, צבוע כולו בכחול וצהוב בוהק.
כן, יש כאן בהחלט ניחוח צרפתי במבטא זרוק ומקומי.

ושוב לחוף הנפלא של Morro Bay היפה,
צועדות במרץ, מנופפות לדולפינים לשלום,
שוטפות עיניים בגולשים חטובי כתפיים,
נושמות אויר הרים, מתענגות על אחוות נשים.
ואני חושבת לעצמי, בשנה שעברה, לימדו אותי הבנות,
לקחת סיכונים, לבחור קצת אחרת מהדרך שלי.
הפעם, אני מאמצת בחום רב את דבריה של 
Cheryl ומבטיחה לעצמי בשנה הקרובה,
לעשות יותר ממה שעושה לי טוב ופחות ממה שעושה לי לא.
איכשהו, אני תמיד חוזרת עם סל תבונה,
רגועה ויפה, אחרי זמן בצוותא
עם הנשים הכי חכמות בעולם.

Thursday, November 1, 2012

החיים הם רצף של תקלות



כך א׳ נוהג לשנן לי השכם וערב,
כשאני מתלוננת, על תקר בגלגל, על איחור של השרברב,
על מחלות ילדים ושאר תלאות החיים.
החיים, הם אכן רצף של תקלות
אבל גם רצף של אירועים שמחים,
רגעים מרגשים, זמנים טובים, חוויות,
טיולים, אהבות, דברים טובים.
זה כמעט לא אנושי, לא להתבאס מתקלה,
ואני מודה ומתוודה, שאני חוטאת גם בזה
ולא רק בכתיבה.



בתקלה האחרונה שאירעה לי, 
ביוב סתום ומערכת ניקוז לא מתפקדת, 
עולה על גדותיה עם ריח בהתאם ומראה לא מלבב,
בבוקר חנוכה, כשבו בערב, מסיבה רבת משתתפים מתוכננת....אולי זה בזכות השפעת ברזיל דאז,
מצב הרוח המרומם והחיוך העמיד,
אינני יודעת איך זה קרה ומה הסיבה,
אבל בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לפתור את הבעיה,
בלי הכעס, העצבים, התלונות, 
וכל אותם שותפים טבעיים לתקלות.
בחרתי, להתרכז במסיבה, באורחים, בתוכנית, באוכל, בשמחה.
וראה זה פלא, זה עבד.
בעזרת שרברב מיומן, 
הסדר בא על מקומו בשלום,
ואנחנו, התפננו בערב לחגוג.




תזכורת קלה, לעובדה, שהחיים הם אכן רצף של תקלות.
אבל אם אנחנו נכנעים לכך או לא,
זה כבר בשליטתינו ואחריותינו המלאה. 
ועכשיו משימה לקהל הרחב, 
(בין המשתתפים האמיצים, יוגרלו קפה ועוגה;-)
מי מתנדב להזכיר לי את הכלל בתקלה הבאה?

אה, ושויץ קטנטן...את הקינוחים הצבעוניים, הכנתי במו ידי, הם עונים על קרטריון שרון, פשוטים, מהירים ומרשימים המון, מי רוצה את המתכון?

Thursday, October 25, 2012

הקשר היהודי




לא, לא התבלבלתי וגם לא ׳התחזקתי׳,
ואין לי כוונות לחזור בתשובה, ממש לא.
רק רציתי לחלוק מחשבה,
לא ישראלית כי אם של נפש יהודית.

לפני מספר שנים נקלענו למוזיאון חדש, שזה עתה נפתח, בפריז.
בתוך ארון זכוכית מוגן, הוצג לראווה ספר תנ״ך, בן המאה השתים עשרה לספירה. 
הוא היה פתוח ב׳מגילת אסתר׳. 
הילדים, שהיו אז רכים בשנים, התבוננו בספר בעיניים נוצצות
ומיד התחילו לקרוא....
דיברנו בקצרה על הסיפור, ומיד עברנו לדיון מעמיק על הקשר היהודי.
על היכולת שלנו לקרוא ולהבין טקסט בן אלפי שנים,
על העובדה, שכל ילד יהודי בארץ ובתפוצה
(שהתחנך על ברכי היהדות גם אם לא באופן אורטודוקסי, אבל למד קריאה וכתיבה)
מסוגל לקרוא ולהבין מכתב יד עתיק, ממנו קראו בני עמנו לפני מאות שנים,
שאנחנו יודעים את ההקשר ההסטורי, מכירים מזמורים וניגונים, 
מבינים את סיפורי התנ״ך וגם קצת אגדות 
וכולנו מקיימים אם לא תרי״ג לפחות אי אילו מצוות.
האפיזודה הזאת כמעט נשכחה ממני כליל,
אבל נשגבות דרכי האל, ונזכרתי בה לאחרונה,
לגמרי במקרה. 

לפני שבועיים נכחתי בבת מצוה, בבית כנסת גדול,
בת חברים, עלתה לתורה וקראה בקול רהוט את הפרשה.
לצידי, ישבה הסנדויצ׳ית, ועקבה בעניין עם אצבעה הקטנה בספר.
בעיניים נוצצות מדמעות, עקבתי אחר ההתרחשות.
פתאום, המונח ׳עם הספר׳, קבל עבורי, נופך אחר וחשיבות.
אנחנו, בני העם היהודי, מאמינים ב׳ספר׳. שם מקור חוכמתנו, ערכינו, תרבותנו.
וגם עבור חילוניים מצויים כמוני, שיודעים שהתנ״ך, נכתב בידי אדם,
יש לו לספר הקדוש, המון רלוונטיות ומקום של כבוד.

או אז, הכל התחבר,
מגיל אפס, אנחנו מקפידים לחשוף את ילדינו לספרות וערכים, לחגים וחוגים.
הפוסט הזה, ידידי, מוקדש לרחל טישלר, אישה מיוחדת ויקרה,
שרבים מילדי העמק, חבים לה את זהותם. 
הם רוקדים איתה ושרים, שירים לטף, שירי עונות וחגים,
ואגב כך, לומדים ומרגישים את הקשר היהודי / ישראלי באופן כל כך חוויתי.

אהה, אז כך בדיוק, שרדה הדת היהודית למעלה מאלפיים שנים,
ללא טריטוריה ומדינה.
הייתה קהילה, עם שוחט, מלמד, מקווה ומוסדות,
ערבות הדדית, גמילות חסדים ועוד תקנות.
והיהודים בין אם בחרו או אולצו, חיו בקהילות נפרדות,
וכך שמרו על תרבות עתיקה, ועוד הוסיפו עליה עם השנים, יצירה מרשימה,
פרשנות, פשט ודרש, אגדה, פיוטים ואינספור שאלות ותשובות, הלכות וספרים.

והיום, כבר יש מדינה, ויש קהילה יהודית מפוארת בתוכה ומחוץ לתחומה,
וכמונו, יהודים רבים חיים בתפוצה ולא בגולה.
(במילים אחרות, במצב של בחירה ולא של כפיה).
וגם אלה מאיתנו שלא מקיימים קשר רצוף וא/הדוק עם בורא עולם,
מקפידים על טיפוח זהות ורואים ביהדות, תרבות ושייכות.
וכל זב חוטם, וכל עולל בגן, יודע מי היו המכבים ומדוע אוכלים אוזני המן בפורים.
כי בידינו התפקיד, לשמור על המסורת, לא לנתק את השושלת. 
וכן, אם  נניח את הציניות בצד, אנחנו חלק מאומה גדולה ומפוארת,
באה בימים ומפיצה אור בחיים.
ויש לכולנו אחריות כבדה, לשמר ולשמור את הקשר היהודי, הכל כך מיוחד. 
ובתפוצה, המשימה הזאת בהחלט לא פשוטה, ודורשת מאמץ ומחשבה.
ובכן, לכולכם קוראי היקרים, התנצלות על הפוסט הקיטש.
ולחברי בארץ הקודש, שחווים יהדות וישראליות, 
על בסיס יומיומי ובלי מאמץ ניכר,
הנה שוב הצצה לחיים בניכר.


Thursday, October 18, 2012

בכל זאת יש בה משהו



אני חורגת ממנהגי לטובת ׳טיפים׳ של מקומיים.
פחות מקאמה, ויותר המלצות, על מקומות שבשבילם, שוה לחיות!
שלושה שבועות עברו עלי בעיר ללא הפסקה בקיץ האחרון,
וזה עתה שבתי מעוד שבוע "גנוב" ומתוק מאוד....
והפרידה, כרגיל, קשה מנשוא,
אז, קבלו קצת המלצות, לימים טובים וגם ימי חול, 
ואל תשכחו לעדכן, אם גיליתם מקום ׳שוה׳ אחר.

קפה

הקפה התל אביבי, כבר מזמן הפך מוסד, עוד מימי ׳כסית' המפורסם.
לקליפורנית, שכמותי, מדובר בהתרסה משמעותית, שמדגדגת חדשות לבקרים, את קנאתי. בזכות סבתא ציפי ודוד מקסים (תודה שלומי! תודה אמא!) התפנו לנו בקרים נטולי ילדים, כמו צעירים, פתחנו את הבוקר נמרצים ביותר, בבתי קפה שכונתיים, נפלאים עוד יותר.
׳אחת העם׳, מרכז ההיי הטק הישראלי, במסווה של בית קפה תל אביבי. מסביבנו, יזמים צעירים, חדורי תשוקה ואופטימיות ורודה, לצד סופרים, סטלנים, וגם סתם בטלנים.
ב׳בן עמי׳, בית קפה קטן ואינטמי, ברחוב נחמני, אפשר להתפנק בקפה ומאפה, וגם להצטייד בעוגות ועוגיות לאחרי, להתעדכן בהופעות מחתרת, בתערוכות מקומיות, בזרמים חדשים באמנות, ועוד מקומות ששוה בהם להיות. 
׳נינה׳, בנוה צדק, וגם ׳דלל׳, בית הקפה, הם מקומות קטנטנים, לקפה שכונתי באוירה של ימיה הראשונים של העיר העברית. בליל של שפות מסביבי, בתיה הקטנים של השכונה מסבירים לי פנים, דלתות צבעוניות, חלונות עם תריסי עץ, חנויות קורצות, בתי קפה ומסעדות, תיאטרון אחד, שיש לו מקום מיוחד, בלב שלי לעד, אותנטיות ממוסדת וצבעוניות משכרת.

אוכל, קדימה אוכל.....

את ארוחת הבוקר הטובה ביותר, סעדנו ב׳מלון מונטיפיורי׳ (תודה גילת!).
מלון  בוטיק עם אוירה ציורית, מיקס של פריז, תל אביב והרבה שיק. ועוד ארוחת בוקר מפתה, קיבלנו ב׳דלל׳ (המסעדה) בנוה צדק השכנה. אגב, המקום, זמין גם לאירועים, והוא כובש ומקסים. ׳בית בנמל׳, ששיך למתחם comme il faut, מקום נהדר לארוחת בוקר עם נוף של כחול ולבן ובריזה נהדרת מן הים. שלוותא, מצוינת לארוחת ילדים, ברוח צעירה וזרוקה, שניצלים וצ׳יפס עם חול ים. 
׳אורנה ואלה׳, בלב שינקין, מוסד, שלא יאבד עליו הכלח לעולם, הפך ל׳משרדי׳, במהלך השהות כאן. לא אי אפשר להזמין מראש שולחן ולפעמים, צריך להמתין במרפסת בחום.... אבל ללביבות בטטה, לניוקי הביתי ולסלט          הפולעוף, אין מתחרים.
וחוצמזה, בכל ביקור, פגשתי כאן ידוען. כן, גם כאלה סלבריטאים  ׳דמיקולו׳, שהיו להם עשר דקות תהילה לפני שני עשורים ומקצת, הרגשתי ׳in' במיוחד, ונהנתי מכל ביס וכל ארוחה.
 ׳טאפס 101׳, בשימלה קייצית, בלוק תל אביבי, ערב בנות ,רותי ואנוכי, על כוס יין, מרימות לחיים. ובקלילות מפטפטות על החיים, הילדים, העבודה וחברים. מרגיש כמו ברצלונה, טעים כמו בארץ, מוסיקה קיצבית ואוירה חד פעמית.  

פעמיים סעדתי ב׳קנטינה׳, שעל שדרות רוטשילד, אחרי הצגה. מנה נפלאה של מולים בעגבניות וכוס יין לבן, לחם שאפשר לבצוע ולטבול, לא ממש כשר, אך טעים, אש! וכן, גם כאן פגשתי אי אילו מפורסמים, מה שבהחלט הוסיף צבע ועניין לשולחן.

ועוד מסעדות מהביקור החטוף בספטמבר האחרון, ואם נתחיל, בהכי, הכי, הכי טוב. קסיס. 








 ל׳קסיס׳ הייתי מכורה, כשאיילת פתחה בעמק את המסעדה המופלאה, במבנה מקסיקני עם אבן חשופה, אריחים מצוירים וקשתות, פטיו מהמם בתוך גן ירק ובריכת דגים עגולה. מאז שהיא סגרה ועשתה עליה, ירדתי במשקל... לכן, כל כך שמחתי לקבל טלפון מאיילת ולשמוע שהיא עתידה לפתוח מסעדה חדשה לחוף גבעת עליה ביפו ועוד בתוכנית בית קפה ומאפיה, חצר אירועים במבנה יפואי. ובכן.... בביקור האחרון, הייתי חייבת לדגום והתאהבתי! בהכל! האוכל משובח, אמיתי, מעניין ולא פלצני. המסעדה מעוצבת בקו נקי, הרבה לבן, עץ וברזל, במינונים נכונים, ויש בעיצוב כל מיני ׳דובדבנים׳, גופי תאורה מעניינים וים בשירותים (כן, כן, קראתם נכון). ישבנו בחוץ, שתי נשים שאוהבות אחת את השניה ואוהבות את החיים! (אילה, הפוסט הזה מוקדש לך!) והתבוננו בחוף הים, תפאורה מרהיבה, חוף בתולי, נקי ומקסים. לטעמי, החוף הכי יפה במדינה. חכו ועוד לא הזכרתי את השירות, הסיפורים והחיוך של איילת, פשוט עשו לי את הארוחה! לא ללכת, לרוץ!
ל׳יפו תל אביב׳ הגעתי בזכות נועה (תודה על ההמלצה, מותק), וישבתי עם רותי (זוכרים אותה? מ׳הכל קרה בגלל רותי?׳), ארוחה. נ ה ד ר ת! אנינה ומבדרת, עד שהגיע החשבון, ואז הבנתי, שהארוחה אומנם מאוד טעימה, אבל החשבון תואם את החוויה. 
ה׳מזללה׳ של מאיר אדוני, הייתה הפתעה מרנינה, טעימה ביותר, ונעימה עוד יותר, רונית הגיעה מחוקוק הרחוקה, לזמן איכות של נשים בעיר הגדולה. ישבנו שם שעות דסקסקנו את הברנינגמן עם עוד קצת תוספות, יין ואוכל משובח, מחירים הוגנים, וחויה של אוכל מאוד איכותי.
ברוקח 73, ישבתי לדינר עם יודפת, שעת ערב, ומגרשי הטניס מלאים כמו בצהרי היום, יין, אוכל טוב,ואת הקרדיט ניתן לאילן, גיסי היקר.
                                                                                    אלה היו התחנות שלי בקיץ, ואני ממליצה עליהן בחום.
אבל חייבת לזקוף זכות גדולה, גם למסעדות נהדרות מן השנה שעברה, הנה הרשימה, ׳אברקסס צפון׳, בזכות האוכל הטעים של איל שני, וההגשה הנונשלנטית (תודה איילת ועמית), ׳הבראסרי׳, על אבן גבירול, שמזכירה לי את פריז יותר מכל, ׳מנטה ריי׳, בגלל המיקום והנוף, ׳טפאו׳ ו׳פאשה', ברחוב הארבעה, לאחרי סרט, לארוחה טובה. 'חדר אוכל' לבטן ריקה אחרי הקאמרי, ׳הרברט סמואל׳ ו׳כתית׳, בשביל הסטייל והפלצנות, לארוחות מיוחדות, לאירועים חגיגיים, וגם בשביל להגיד, ׳הייתי, עשיתי חיים;-)׳, ׳ויקי כרסטינה׳, במתחם התחנה, בעיקר בשביל האוירה וגם ׳סוזאנה׳ היפה, בנוה צדק השכנה.

גלידה ושייק

את סלון ביתנו העתקנו לגלידריות, לפחות, פעם ביום.
היו ימים, בהם, נדרתי בבוקר, נדר איסור גלידה, עם שעות הצהריים הוא הופר, בעיקר, בגלל הקטנה, שהצביעה ברגליים ומשכה בידיים. הגלידה על שינקין ופיארברג, זכתה במקום הראשון, בעיקר זאת בטעם ׳עוגת יומולדת׳, שהקטנה דרשה ואף סיימה מלוא גביע. אה ואפשר לקנות כמות גדולה הבייתה בקלקר לבן, ולהביא את הטעם, לסלון של ממש. גם היוגורטריה על שדרות רוטשילד, הייתה נפלאה, כל כך טעים, שלא נתבקשנו אפילו לעצור אצל מקס השכן, להשלמת המתקה.
מיצי הפרות והשיקיים, שלעולם יהיו מיתולוגים, מקשטים את העיר, מרווים את צמאוני וצובעים את יומי בויטמנים (וסוכר).





 

 

תרבות

בתל אביב כמו בתל אביב, אין רגע דל. בכל ערב, עשרות הופעות, רק לבחור..., הצגות, סרטים, קונצרטים, הופעות מחול ותערוכות. פה לילה לבן (לא אוהבת!), ושם פסטיבל, הפגנת מחאה רבת משתתפים עם אומן אורח ואחלה חברים. כנראה שככה זה, עם עיר צעירה, נמרצת ונחשקת במיוחד, היא באמת לא נחה, אפילו לא לשניה...
בזאפה, ראינו את אמיר בניון, חויה צבעונית של קהל מעניין רק להתבונן סביב בסקרנות אין קץ. ׳צדיק׳, ׳תבורך׳ ו׳אשריך׳, יצעקו המעריצים בהתלהבות גדולה, ואמיר, שר/מתפלל בכישרון רב. ארקדי דוכין בערב אחר, הנעים לנו את הערב וחמם לנו את הלב ולא, הוא לא התאמץ לעשות יותר. 
בדרך כלל, הקאמרי הוא התיאטרון שלי, כל הצגת מקור, כמו קוראת לי לבוא ולצפות. במיוחד אני אוהבת את ענת גוב ועדנה מזי״א ואת שיתוף הפעולה בינהן, שמוליד תמיד תיאטרון ישראלי במיטבו. ׳סוף טוב׳, ׳משפחה חמה׳, ׳החברות הכי טובות׳, ׳או אלוהים׳, ׳המורדים׳, ׳ליזיסטרטה׳, ׳היה או לא היה׳, הצגות נפלאות...! השנה, הייתי סקרנית, את הבימה לטעום. זה עתה סיימו לבנות ולשפץ, הייתי חייבת להיכנס. ובכן, המבנה מרשים ביותר, חלונות ענק, מכניסים אור יום, לובן קירות, מדרגות עץ, מודרני עם קוים נקיים, אבל עם קריצה להבימה של ימים אחרים, לימיה הראשונים של תל אביב. חניון גדול מתחת לרחבה, ואריחי זכוכית מציצות אליו. 
׳כל החיים לפניו׳, ליה קנינג, משחקת זונה יהודיה עם לב רחב, בימים שאחרי מלחמת העולם השניה, משחק נהדר ותו לאו. הצגה קצת כבדה ומכבידה, אבל זכות גדולה לראות את קנינג על הבמה, היא פשוט מקסימה!
׳נתתי לה חיי׳, מחזמר מחוה לדני סנדרסון, היה עבורי אכזבה גדולה, לא תיאטרון לאומי, דומה יותר למופע תיכון מקומי. אבל המתבגרים נהנו, השירים נחמדים, ורונית נתנה ציון גבוה יחסית.  אז מי אני שאשמיץ?
׳שלמה המלך ושלמי הסנדלר׳, הצגה נהדרת לכל המשפחה, עברית כמו של פעם, תרגום של אלתרמן למחזה הידוע, לחן של סשה ארגוב ועיבודים מוסיקלים של יוני רכטר וקושניר בתפקיד ראשי. עם רשימה כזאת מופלאה של יוצרים, לא פלא שמדובר בהצגה חיננית. 
אבל אולי גולת הכותרת של הביקור, היו שני סרטים מצוינים, שמציגים עכשיו על האקרנים. ׳העולם מצחיק׳ והסרט הצרפתי, ׳מחוברים לחיים׳. לא רוצה להרוס את החויה, אז אין ספוילרים, רק ללכת ולראות! ואולי מדובר ב"חדשות ישנות":-) , אבל לא יכולתי לפרסם את הפוסט הזה, בלי איזכור של יצירות המופת.

 

 

 

פינוק

׳כולה׳, בנמל, כבר מסורת בת שנים, של בנות המשפחה לבקר בספא נשים, זמן בנעימים לחגוג בצוותא ימי הולדת של קיץ, ספא עם נוף לים, לפינוק, לאירוע וחג. 
בביקור האחרון נתקלתי בעוד מקומות שנראו מאוד מבטיחים, אינטמיים ומחירים קצת יותר שפויים. לא דגמתי אבל כן, הצצתי והתלהבתי! ׳שושקה׳, ברחוב אחד העם, ׳french׳, ברחוב מלצ׳ט ו ׳Rachel's Clinic׳ בנוה צדק. 

 

 

 

 

ילדים

אני אוספת את השלושה ליום סיור לתל אביב של פעם, שוב בתפקיד מש״קית חוי״ה, הילדים נענים לי בשמחה, איזה מזל!  ברחוב ביאליק הקטן, בתי באוהאוס מציצים מכל פינה, חולפים על פניו של בית ראובן הציר, ומדמיינים את החיים בעיר העברית לפני קצת פחות ממאה שנים. נכנסים לבית ביאליק, שעבר שימור נפלא, מהלכים בשקט בתוך הספריה. מתבוננים בעיון בספרים מצהיבים, כתבי שפינוזה ותורת היחסות של איינשטין לצד התלמוד הבבלי, חדש מול ישן, מסורת מול השכלה, שבאים לידי ביטוי בכתביו של משורר האומה.
מנהלים דיון על ספרות ילדים וחושפים את הקטנה, לבית אמיתי, ׳כאן גר ביאליק הסופר והמשורר",  ויש כאן ערבי שירה עברית, עם משוררים בני זמננו, אגי משעול, תהיה כאן הערב, לקרוא משיריה, וגם שירת ילדים בלילה הלבן, חויה לכל המשפחה.
מהלכים מרחק פסיעות ספורות לבית העיר, מקום מושבה הראשון של העיריה.
כמו במנהרת הזמן, עמדות מחשב, וסרט מעניין, שמספרים את סיפורה של העיר הלבנה. מהגרלת הקרקעות, לבנית העיר ומוסדותיה, חינוך ותיאטרון, אופנה, בתי קפה וספורט. על ציר הזמן, תמונות וסרטי ארכיון, חוויה חד פעמית ומרגשת מאוד. 
סבוב בשדרות רוטשילד ושדרות בן ציון, הוא שטוט ספרותי. קוראים ושרים תוך כדי הליכה עם הגדולים והקטנה, מהכרזות המקשטות את השדרה.  
בפארק הירקון, חגגנו יום הולדת משפחתי, פיקניק ביתי עם סלטים וקינוחים. הילדים השתעשעו במגרש המשחקים, טיילו בפינת החי, אתנחתא של אחר הצהריים, שתל אביב מציעה, חינם.
אבל גם יצאנו מהעיר, שלומי לקח את הילדים לספארי, בהתלהבות גדולה והקפיד לצלם את כל חיות הפארק. א׳ ארגן בוקר במוזיאון המדע במכון ויצמן ברחובות, והתרשם מאוד מהמקום. וסבא וסבתא עם דודה ג׳ילברט לקחו את כל הילדים לימית אלפיים בחולון, מגלשות מים, גלידות ושעשועים, עם דור שלישי מאוד צעיר!

שופינג ו window shopping 

סיבוב shopping בשינקין, נעליים בשלל צבעים, חנויות מופלאות כמו ׳שופרא׳, ׳עימנואל׳, ׳מיכל נגרין׳, ׳דורין פרנקפורט׳, ׳סבון של פעם׳, 'ג׳ינג׳ר, ׳דנה אשכנזי׳, חנויות נעליים קטנות, וגם כאלה לאוכל טוב, ירקן כמו של פעם, ׳טיב טעם׳, ׳לחם ארז׳, קטנטן, אז מה, לחם שחבל על הזמן..... 
במתחם התחנה, כיף להסתובב בין חנויות, ׳סופי׳ הצבעונית, ׳רונן חן׳, בגדים מחמיאים,  ׳סוהו׳, ׳דורית שדה׳, ׳מיכל נגרין׳, בחנות גדולה במיוחד, ועוד ׳שופרא׳, אבל עם קולקציה קצת אחרת ומאוד מהודרת, ׳אפרת סתת׳, עושה תכשיטים, וענת מאיצה בי לקנות עוד פריט, ממש לא הכרחי...(תודה ענתי!) .
בנוה צדק, אני מאוהבת! חוזרת שוב ושוב לאותן החנויות, ׳מונלינה׳, ׳גבריאל׳, ׳חפצים׳, חנות מעוררת השראה לבית ולאירוח, ׳רונית תכשיטים׳, ׳דורית ויעל׳, ׳MAYU ׳אגס ותמר׳, שהייתי דגה את כל החנות, כולה! ׳ארט מארוק׳, לכוסות תה יפות,  Gal Design ו Gifted  וגם ׳סיגל דקל׳, ׳ג׳ינגר׳ להלבשת בית, ומפות שולחן יפות במיוחד, בקיצור, לבוא להסתובב ולקחת את הזמן....

יום שלישי היום, פעמיים כי טוב, יש מדרחוב בנחלת בנימין, סיור צבעוני מאין כמוהו ליצירתיות ודימיון, שוק של הפתעות מאוד מיוחדות, עוצרים לגלידה, מצטיידים במתנות, בדים ושלל הפתעות. וממשיכים לשיטוט בשוק הכרמל, ירקות ופירות העונה בצבעים בוהקים מכריזים, ׳קטפו אותנו, לא תתחרטו!׳, ניחוח לחם טרי באויר, מיני פיתות, מאפים, חנות גבינות מהודרת, ממתקים במשקל, וגם המון קיטש ושמלאץ.
אני מצטיידת במה שנדרש לאירוח שעת בין ערביים במרפסת תל אביבית קטנה. ויוצאת לדרך מיוזעת ומבסוטה. אגב, נחלת בנימין ושוק הכרמל, מתאימים במיוחד לסיור עם ילדים להבדיל אלפי הבדלות מכל שאר סבובי קניות!

חופים  הם לפעמים געגועים

בוקר, זורחת השמש, כאומרת, ׳בואי אלינו, אלינו לים, לים הכחול הפתוח׳,
בגד רחצה קטן, קרם הגנה, כולנו מוכנים ומזומנים לטבילה. חוף הילטון, חוף עליז במיוחד, ולאמא, יש נוף נפלא ומגוון. אוכלים במסעדה מקומית בTop Sea, אוכל ישראלי. עוד בילוי בחוף תל ברוך, נהדר למשפחות, יש חניה מסודרת, קרובה ומאורגנת, מסעדה מצוינת, מציל מצחיק (תציצו על "פוסט ההגיגים"), רק חבל שהמים לא כל כך נקיים....


אויר מחוץ לעיר

תל אביב אומנם יפה ואטרקטיבית, אבל היא חמה, צפופה ועצבנית, אנחנו אורזים תיק ומצפינים, לקצת מרחב וזמן טוב עם חברים. סופשבוע נפתח בחוף מכמורת וגעגועי לסיני, של ימים רחוקים... בחסות הרעננים.
משם נוסעים לחוקוק, לרונית וינון, בישוב אקולוגי מיוחד עד מאוד. נהנים מארוחה צמחונית, אורגנית, עם לחם מאפה בית, בישיבה נמוכה, כמו בימי התנועה. שיחה מעניינת וגלויה, ונענוע בערסל, תחת חופת כוכבים יפה במיוחד.
בבוקר, נקבל סיור מודרך והסבר על בניה ב׳קשקל׳, בניה ירוקה, של אוהבי אדם וסביבה. וכמו סוד של יודעי דבר, יקחו אותנו המקומיים, למעיין צונן, נסתר מן העין. בצל, תפרוס רונית מחצלת, מפה וארוחת פיקניק בריאה וטעימה. הילדים ישתעשעו במים, ינון ילמד אותם לגלף במיומנות קני סוף, ורונית ואני נהנה מזמן איכות בטבע. ארוחת צהריים דשנה נאכל, ב׳אבו סלאח׳, ארוחה מזרחית עריבה לחייך, עם שירות מצוין והכנסת אורחים של בני ערב.

את הפוסט הזה כבר אפרסם מרחוק, ולנצח הוא יעורר בי זכרון טוב של שמחת חיים, נהנתנות ותרבות עשירה. ואכתוב אותו באהבה גדולה למשפחתי ולכל חברי, שותפים נפלאים להנאות הקטנות כגדולות של החיים. ואבחר להקדיש אותו גם לתל אביב, העיר העברית הראשונה, שללא ספק, יש בה משהו  מיוחד.


בכל זאת יש בה משהו/ נתן אלתרמן
 1946

:אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם
...כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
.וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל

.הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת
.אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל
,נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת
....לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל
,בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהו
...כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ
,שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
.והוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא
,כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא
.שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא
,ויֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא
....שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
,אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא
,כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
.אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא
...לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא
...וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
!כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵש